הזהיר הקב"ה שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר (שמות י"ב י') לא תותירו ממנו עד בקר. ונוהג בזמן הבית בזו"נ.

משרשי המצוה מ"ש בשחיטתו לזכור ניסי מצרים, ונצטוינו שלא להותיר כדרך המלכים ושרים שאין צורך להותיר מן התבשילין מיום אל יום, ואם יותר ישרף כדרך מלכי אדמה וכ"ז לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השי"ת מעבדות ונעשינו בני חורין וזכינו למלוכה ולגדולה. גם רמז האומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, כמספק בשם יתעלה אם יתן לו מחר מה לאכול (ת"ה). ורמז שלא להניח המצות לעשותם לעוה"ב, והנותר שלא יקיים המצות באש של גיהנם ישרפו (ש"ב). גם לדעת ולזכרון שלא נותרה שום נשמה לבכורי מצרים עד בקר, וכולם מתו כשהכה בכור העליון בחצי הלילה, לכך לא תותירו מן הבכור (הפסח) הצלי עד הבקר.

מכילתא כ"א, ר"מ הק"פ פ"י, סה"מ ל"ת קי"ז, סמ"ג לאוין שנ"ח, יראים תי"ג.

ח) {על איזה חלקים מן הקרבן עובר}העובר והותיר כזית בשר הראוי לאכילה עובר על לאו זה1 ולדעת קצת פוסקים (עיין יראים מצוה תי"ג) עובר על ב' לאוין.2 אבל בעצמות וקרניים וגידין וטלפיים שא"ר לאכילה אינו עובר בלאו זה.3 ושמנו של גיד ושאר דברים האסורין דרבנן אינו עובר עליו דאנוס הוא ע"פ גזירת חז"ל.4 ודעת הרמב"ם5 דפסח נצלה עם גה"נ ואח"כ נוטלו, והראב"ד כתב בחיי ראשי אין איסור גדול מזה, ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו. ואפשר בהא פליגי, דלהרמב"ם אין לעשות שמנו נותר ולהראב"ד לא חייש, ודו"ק ועיין מנ"ח. {בני חבורה} כל בני החבורה עוברים על לאו זה,6 יצאו מקצתם והניחו השאר אוכלים, אפשר דלא חל על היוצאים כיון דהניחו אחרים, כ"מ בשם הר"י קורקוס.7 {אי לוקין.}ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה, ועוד שניתק לעשה, שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.8