משרשי המצוה מה שאמרו רז"ל מהו עמלק עם-לק עם שבא ללקק דמן של ישראל, אמר רבי חנינא משל למה הדבר דומה לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד לתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אע"פ שנכוה הקירה לפני אחרים, אף כאן שיצאו אבותינו ממצרים ה' קרע להם הים וכו' נפל פחדן על כל האומות שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו', כיון שבא עמלק ונזדווג להם אע"פ שנטל את שלו מתחת ידיו, הקירם לפני אחרים. ולפי שמדרך בני אדם לשכוח מעשה רשע שנעשה לו לפני זמן רב, והגם כי מה שעשו אבות אבותיהם ובנים לא יומתו על אבות, צותה התורה לדעת דשאני עמלק כי במה שנלחם עם אבותיך לך עשה ולא לאבותינו בלבד, והטעם אשר קרך בדרך, הקיר אותך לכל העמים, ומאז עד עתה אינם יראים מלהרע לך, וכל הצרות לך ממנו באים עד היום. ועוד שזינב בך כל הנחשלים אחריך, חותך מילות ישראל וזורק כלפי שמיא, וגידף וחירף כלפי מעלה, ולפיכך זכור את אשר עשה לך עמלק.

מגילה י"ח כ"ט סנהדרין כ', ר"מ פ"ה ממלכים, סה"מ מ"ע קפ"ח קפ"ט ל"ת נ"ט, סמ"ג עשין קט"ו לאוין רכ"ו, סמ"ק סי' קמ"ז, או"ח סי' תרפ"ה.

תרג) {גדרי המצוה}מצות עשה לזכור בפה ובלב מה שעשה לנו עמלק ושנאתו לישראל בעת שיצאו אבותינו ממצרים, שנאמר1 אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. ובספרי וש"ס מגילה2 זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. {שיעור הזכירה}וצריך לדקדק זכירה זו כמה הוא, ומפשטות הדברים נראה דהוא מצוה תמידיית לזכור בכל עת וכל שעה, והחינוך כתב וז"ל ואל הזכירה זאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה אלא או ביום כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי הזכירה ההיא הוא עיקר הדת וכו' אבל זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבבינו, ודי לנו לזכור זה פעם אחת בשנה או בשתי שנים או בשלש. אבל הרמב"ם3 כתב ומ"ע לזכור תמיד, משמע דהוא מצוה תמידיות, ועיין מנ"ח. ולפענ"ד להשוותם דודאי מ"ע לזכור תמיד כל ימי חייו, אבל לזכור בפה סגי בפעם אחת מן התורה שלא ישכח. ועיין לקמן מצוה (תר"ה), מה שנוהגים בתפוצות ישראל לקרא פרשת זכור. {כללים}ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים לדעת החינוך, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, וי"א דגם בנשים מצוה לזכור, ומי עמד בסוד ה' בטעם הזכירה ונוהגים אנשי מעשה להזכירו בכל יום עם שאר זכירות אחר התפילה ונכון הוא,4 והמנ"ח כתב ואולי אפילו לאחר ביאת המשיח נצטרך להזכירו ולזכרו מה שעשה לנו, ופלא שלא הרגיש הגאון דכן כתוב מפורש בתרגום יונתן, עיין לקמן מצוה (תר"ה).