משרשי המצוה מבואר מן השכל, ודעת הכל מודים בו, כי אין לך דבר שהקפידה עליו התורה כשפיכת דמים, וכתיב ולא תחניפו את הארץ וגו', ונאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ובפירוש גילתה התורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ולפיכך זה הרוצח בר מות הוא לאחר שהפקיר דם חבירו להרגו, ומוטב שימות הוא יחידי משיהרוג את חבירו וימותו גם שניהם שימיתוהו בב"ד. גם כי מאחר שהרודף בדמו להרוג נפש מישראל נדבק בו רעה רבה, ומצוה לבער הרעה הזאת מישראל בכל אופן. ולדעת קצת מהראשונים מצוה זו נכללת בלאו דלא תעמוד על דם רעך, והכא משמיענו באשה שאחזה במבושיו של איש אפילו להציל בעלה, כיון דכסופא מילתא ובזיון גדול שהחזיקה במקום ערוה וקצתה את כפה ולא תחוס עיניך עליה, והצילהו באחד מאבריה. ולא תחוס עינך, אם העין אינו מתעלם מלהסתכל בערוה תסמהו.

מראה מקומות עיין מצוה הקודמת.

תרא) {באיזה עבירות מצילין מרודף}הרואה אחד רודף אחר אחד מאישי ישראל להורגו, או אחר אחת מכל העריות שיש בהן כרת לבועל (חוץ מהבהמה) מצילין אותן בנפשו של רודף אם א"א באחד מאבריו, וכן הרודף אחר הזכר, ואסור לחוס על הרודף, רדף אחר הערוה ותפסה ושכב עמה, כיון שהעיר בה אפילו לא גמר, אין ממיתין אותו אלא יבאהו לב"ד. 1 רדף אחר ערוה ואחרים רודפים אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה, אלא מבהילין אותו ומונעין על ידי הכאת אחד מאבריו, ואם אינם יכולין באבריו הורגין אותו.2 והורגין את הרודף אפילו בשבת.3 {כמה ספיקות}היה יכול להציל באחד מאבריו והרגו הרי זה שופך דמים וחייב, אבל ב"ד אין ממיתין אותו, כ"כ הר"מ4 והטור השיגו. ועיין לעיל מצוה (ת"ר) הבאתי חקירה ממנ"ח אי הרודף אחר הטריפה מותר להרגו, ונראה לי דזה תלוי בטעם הריגת הרודף אי משום עונש או כדי להציל הנרדף, ואי נימא כדי להציל הנרדף א"כ גם בטרפה עכ"פ מציל הנרדף איכא. ונסתפק במנ"ח ברודף אחר הנדה אי נהרג. הרודף אחר הערוה שנפגמה כבר פעם אחת ספק אי ניתן להצילה בנפשו.5 מצוה על הבן להרוג האב אם הוא רודף, עוד נסתפקו במפתה קטנה כיון דאונס הוא אי ניתן להצילה בנפשו.6 {פרטי דינים}הרודף לעבור על עבירה אפילו חמורה, כגון לחלל שבת או לעבוד ע"ז ח"ו, אף ע"פ שהם מעיקרי הדת אין ממיתין אותו עד שיעשה מעשה ויומת ע"פ ב"ד.7 הנרדף עצמו שקם והרג לרודף, אע"פ שהיה יכול להציל את עצמו באחד מאבריו אינו חייב מיתה.8 ועיין שו"ת רדב"ז ח"ב סי' רי"ח וכ"מ הל' רוצח ספ"א הגמ"י בשם הירושלמי, ובב"י חו"מ סי' תכ"ו, וש"ך שם ס"ק ב' אי צריך המציל להעמיד עצמו בספק סכנה כדי להציל. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. תרא