משרשי המצוה מה שמפורש בפרשה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' לקללך, שתי מדות של אכזריות גדולה. ומכאן אמרו רז"ל גדולה לגימא שהרי שתי משפחות גדולות נתרחקו מעם ישראל על דבר אשר לא קדמו בלחם ובמים, לא כן מלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ומים, והודיענו הכתוב גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת ההיפוך שהראו רשעם ואכזריותם לבני אחי אביהם, קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם ולא יצאו להקדימם אפילו בפת לחם וחמת מים, ולא עוד אלא ששכרו את בלעם לקללם. ולכן קבלו שלהם ונתרחקו לעולם מהם, ושאר כל האומות מותרין מיד לכשיתגיירו, אבל רשעים כאלו אין ראויים להתערב בעם קודש לעולם.

יבמות ע"ו קדושין ע"ד ברכות כ"ח ידים פ"ד, ר"מ פי"ב מא"ב, סה"מ ל"ת נ"ג, סמ"ג לאוין קי"ג קי"ד ומנאם לשני לאוין, וכן הרמב"ן ז"ל, יראים ר"ב, אה"ע סי' ד'.

תקסא) {גדרי הלאו}כל זכר מזרע עמון ומואב אסורים לבא בקהל ישראל הם ובניהם עד עולם, ואפילו נתגיירו וקבלו עליהם תורת ה' אסורים לבא בקהל, אבל נקבותיהם מותרות לבא בקהל מיד אחר שנתגיירו, ודבר זה גזירת הכתוב הוא עמוני ולא עמונית.1 ספק עמוני נסתפקו האחרונים2 אי מותרין כספק ממזר או אסורין, ולפענ"ד נראה דספק מותר, דאי ספק אסור יאסרו כל האומות שמא עמוני הוא, ויש לומר דאזלינן בתר רובא.3 גר עמוני או מואבי שבא על בת ישראל לוקה, ולדעת הרמב"ם4 בקדושין דוקא ולדעת הרמב"ן5 אפילו בלא קדושין. {ולד עמוני וא' משאר אומות}גר עמוני מותר בנתינה ובגיורת ובשפחה, והולד הולך אחר הפגום שבשניהם.6 כיצד, נשא אשה גיורת מצרית, הולד אם הוא זכר דינו כעמון ואסור לעולם, ואם היא נקבה דינה כמצרית, ובאומות העולם הולד הולך אחר הזכר כיצד עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי.7 גר מצרי שנשא כותית עמונית הבן עמוני, והבת מותרת, ויש גורסין הבת מצרית.8 גר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור שלישי.9 גר עמוני שנשא שפחה הולדות משחררם ומותרין לבא בקהל, כן נראה לי.10 {בזה"ז}ועכשיו שבא סנחריב ובלבל את כל העולם כולו, ועירב את האומות זה עם זה (לבד מאחינו בני ישראל שלא נתערבו שהם מצויינים במילה ובתורה הק') עמוני ומואבי שנתגיירו מותרין לבא בקהל דכל דפרוש מרובא קפריש ואנו תולין שהוא מן הרוב.11 והיראים כתב במצוה ר"ב דמואב לא נתבלבל ע"י סנחריב כדאמרינן במגילה אמרו ליה לאחשורוש זיל לגבי מואב דלא גלו דכתיב שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי עמד טעמו בו וריחו לא נמר, ועיין תוס' מגילה י"ב ב' ור"ש סוף ידים. ונוהג בכ"מ ובכל זמן בזכרים אם נכירם. 1 ר"מ פי"ב מהל' איסורי ביאה הי"ח אה"ע סי' ד' ס"ב.