הזהיר הקב"ה לעם קדשו שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל ז' ימי הפסח, שנאמר (שמות י"ג ז') ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ואין אלה שני לאוין, ר"ל חמץ ושאור, אלא פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר הוא חמץ הוא שאור, כלומר אין הפרש בין החמץ עצמו לדבר המחמץ. ונוהג בכל מקום ובכ"ז בזכרים ובנקבות.

משרשי מצוה זו שמא ימצא גלוסקא יפה, פי' עוגה, ויאכלנו. גם כי ראות העין עושה רושם ופגם גדול בנפש וכמ"ש טוב ראות עינים מהלך נפש, ותבין זה מענין עין הרע העושה רושם בגופו של אדם כששולט בו. והראה תוכיח אשר בראית עיניה על ביציה תוציא הולדות. ובהיות השאור עיסת המסית ומדיח הזהיר שבכל גבולינו לא יראה כלום מדברי היצה"ר, לא במושבות ולא בגבולין, אלא יגדור עצמו במותר לו וישמור מפתיה, שמן המותר יסיתהו אל האיסור (ראב"ד בבעה"נ) הקל, ומהאיסור הקל אל החמור, לא ינוח ולא ישקוט עד שיוליכנו לשאול תחתיה, ואמרו ז"ל עין רואה לב חומד וכלי מעשים גומרים, ולכן הזהיר לנו ולא יראה לך.

פסחים דף ח', ר"מ החו"מ פ"א, סה"מ ל"ת ו', סמ"ג לאוין ע"ז, סמ"ק מצוה ל"ד ל"ה, יראים ק"ה, או"ח סי' תל"א ת"מ תמ"ו.

כ){גדר ראיה}נחלקו הפוסקים1 אי בעי ראיה ממש או מקום הראוי לראות. סומא, המנ"ח מסתפק אי עובר בלאו זה, ועיין פמ"ג2 ונוב"י3 דסומא חייב בכל לא תעשה שבתורה, וכבר הבאתי בס"ד ראיה לדבריהם מדברי תוס', ועיין שו"ת רעק"א ח"ב סי' קנ"ג.4 ובשאר דיניהם שוה ללאו דלא ימצא (ועיין לעיל מצוה י"א).