| |
: ספר פרסומי ניסא 1|
| אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינופירסומי ניסאמשנות תרצ"ח - תש"השפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וגו' ותשמידם מתחת שמי ה'פירסומי ניסאאלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינואיתא בגמ' ברכות נ"ד, ובזוהר הק' פ' בא'. וכתבו הראשונים ז"ל שמצוה לפרסם נסי ה' שעשה לנו וכל אחד חייב לפרסם ובזה נתרבה קידוש השם, ועיין טוש"ע א"ח סי' רי"ח-י"ט, וצדה לדרך הל' חנוכה ובמג"א סי' תרפ"ו סק"ה בשם מהר"ם אלשקר סי' מ"ח, והר"א קפסולי ורדב"ז בתשובה וכנה"ג בהגה"ט. ונחלקו המפרשים בענין ברכה למה אין מברכין על סיפור יציאת מצרים וגם לענין ברכת שהחיינו ורבים אומרים שפוטרים עצמן בברכת אשר גאל את אבותינו וכו' גאל ישראל, וברכת שהחיינו סמכו על קידוש היום והאריכו בדבר, והיות כי אין בכלל אלא מה שבפרט הנני לפרסם ולברך אשר עשה לי נס וגאלנו מבית עבדים אוישוויץ ובוכענוואלד ושאר מקומות שעברנו בעונ"ה, משנת תרצ"ח עד שנת תש"ה, וברוך אהאלמ"ה שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, אשר ברוב רחמיו וחסדיו חמל על נפשי אחר שבאתי באש ובמים בשבעה מדורי גיהנם תחת הנאצים הארורים ימ"ש הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל משרתיהם והמסייעים להם וכל אשר להם ימחו מספר החיים מתחת השמים מאדם ועד בהמה.כתוב בן יכבד אב ועבד אדוניו (מלאכי י"א ו') ובעונ"ה מה אעשה כי חד ברא הוה ליה לאאמו"ר ולא מיתקן אאמו"ר הקדוש אי"א בנש"ק כקש"ת הרהגה"צ מוה"ר אליעזר זאב הי"ד הי' גדול בתורה וביראת ה' טהורה ובמעשים טובים ארי שבחבורה כל ימיו הי' יושב באהלה של תורה למד ולימד עם תלמידים ש"ס ופוסקים הרביץ תורה ברבים הי' שקדן גדול כמעט לא דיבר דיבור יותר מההכרח, שמירת לשונו הי' עד להפליא, ועליו יש לומר מה שדרשו חז"ל (חולין פ"ט ע"א) אמר ר' יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מה אומנתו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה כן ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו. מרגליות טובה היתה בצוארו שהי' מעורר בני אדם לתשובה בדרשותיו הנאומים, הי' חסיד מופלא בפרישה וטהרה אסקופה הנדרסת בפני כל אוהב את המקום אוהב את הבריות ובפרט ת"ח וצדיקי הדור כולם בלי הבדל מתאבק בעפר רגליהם והי' אהוב עליהם עד לאחת. הי' איש חלש ובעל יסורים גדולים וקבלם באהבה וקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, בנש"ק דלא איסתכל בצורתא דזוזא, מזרע המלוכה נכד להגאון הגדול ר' שמשון (ווירטהיימער) ווינער אשר כתב עליו הגאון בעל חו"י מימות משה ועד שמשון לא הי' תורה וגדולה במקום אחד.סיפר לי ידידי מוה"ר שמואל צבי פרערא הי"ו שפעם דיבר אביו הרה"ח ר' בנציון פרערא הי"ד עם אחד מגדולי הדור מאאמו"ר הקדוש הי"ד ואמר לו בזה"ל ר' לייזער וואלף איז א' ברינע (פון תורה) וואס מען קען איהם נישט אויסשעפען" ר' אליעזר זאב הנהו באר של תורה שא"א לשאוב את מימיו לעולם. ובעונ"ה ג"כ שתה כוס התרעלה וביום שנתנה בו תורה שבועות תש"ד הובא ע"י הנאצים הרשעים הארורים לאוישוויץ מהאגעטטא אונגוואר זכיתי להיות אתו עמו עד רגע האחרונה שלקח מאתנו ע"י הרשע מענגעללע ימ"ש ראיתי בכל הדרך הכנותיו לקדש שמו ית' בקדושה ובטהרה במים המעטים שנתנו על הרכבת לשתות לא שתה אותם אלא נטל ידיו ואמר מה שאמר (לא הבנתי אז הענינים מחמת דהוינא טליא ולא השגתי עומק הענינים) והלך וקדש שמו יחד עם אמי מורתי רחל לאה הקושה הי"ד שנהרגו ונשרפו בתנורי אש בבורקונא אצל אוישוויץ א-ל נקמות ה' כתוב, ונקיתי דמים לא נקתי ונאמר למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך שנשפך לקדש את שמך בקודש.א"מ רחל לאה כשמה כן היתה אשה כשרה וצדקנית כרחל וכלאה מנשים באהל תבורך חכמת אשה בנתה בית כפה פרשה לעני חכמת לב וטובת שכל, מסרה נפשה על בניה שילמדו תורה ודברי תורה היו חבובין עליה עד כדי כך שמעולם לא אמרה למי שישב אצל ספר או למי שעיין בדברי תורה לעמוד ולעשות מלאכתה או מה שהוא אפילו נחוץ ביותר כדי שלא לבטל מתורה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה ולבעלה דאגה בשביל פרנסת הבית שע"פ רוב לא הספיק מהישיבה קטנה לפעמים במספר להשביע את המשפחה. ובלילה לא כבה נרה לא תנוח נפשה אף לזמן רק בכל עת היתה עוסקת במצות ומעשים טובים ובכל דבר שהוא קודש.התחלת הגעטטאועתה נבא לעצם ויהי בימי היטלער הרודן המושל בגערמאניא וכשעמד הרשע בשנת תרצ"ג ועיקר משנת תרצ"ח עד תש"ה בקש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים עולל ויונק וכל מי אשר בשם ישראל יכונה ולקעקע ביצתם של שונאי ישראל ואני בתוך עמי אנכי מתגורר, כשלקחו אותי מארץ מולדתי ארץ העמים מדינת טשעכאסלאוואקיא בשעת המלחמה העולמית ולא רק יהודים ודאים וכשרים אלא אפי' הנדחים והמעורבים עם עם אחר שכבר דורות עזבו את עם ישראל רק שאבותיהם היו יהודים או תערובות כלל בהם. וזכירנא בשנת תרצ"ח בא אדם אחד שגירשו היטלער מגערמאניא לעיר טשאפף אשר לא רחוק ממונקאטש ונכנס לבית אח גיסי הי"ד ובקש מה שהוא לאכול, הי' נראה איש מכובד מאוד ודבר בשפה אשכנזית ושאלו זינזי יודע (האתה יהודי?) והשיב לו איך בין דויטשע (קיין יודע) אבער דער היטלער זאגט דאס איך יודע בין, בלשה"ק השיב הנ"ל אני גערמאני (לא יהודי) אבל היטלער אומר שאני יהודי, ואסף וקבץ היהודים מכל העולם כולו בסיוע שונאי ישראל שנאת עולם לעם עולם, וקבע עצמו וכל עם שלו וכל האנטיסעמיטען העולם, להשמיד להרוג ולאבד באת עם ישראל בכל מיני מיתות משונות ואכזריות ורגז את כל העולם כולו ברשעתו ובאכזריותו אשר כמוהו לא היה וכמוהו לא יוסיף, עליונים ותחתונים חלו ורגשו מפניו והיה עת צרה ליעקב אשר כמוהו לא נהייתה מאז היתה לגוי ואפילו בימי החורבן שהרגו מהם לרבבות ורבבי רבבות לא הגיעו אפילו לשליש ולרביע ממה שעבר עלינו ובימי מרדכי ואסתר שיצאו המן ואחשורוש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל עם מרדכי מנער ועד זקן ברוב רחמי ה' ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם והרגו מהם חמשה ושבעים אלף לבד משושן הבירה ולא נהרג מהם איש.אבל בעונ"ה הרוצח והרשע היטלער מזרע עמלק ה'המן שבזמנינו אשר חשב על היהודים לאבדם מן העולם ולקעקע ביצתם של שונאי ישראל באופן אכזרי ובמעטאדין שלא נשמעו תחת השמים מאז בריאת שמים וארץ ונלוו אליו כל הגוים רובם ככולם ממזרח וממערב מצפון ומים בסיוע שיש בו ממש החל משנת תרצ"ח בגערמאניא הארורה ונכנסו בטשעכאסלאוואקיא ואח"כ בפולניא וארצות אחרים כאיטליא צרפת דענמארק האללאנד גריכנלאנד ולבסוף בהאנגאריא ליטא לעטלאנד חצי ברה"מ ועוד ועוד ובכל מקום אשר דרך כף רגליו הטמאות וחילו רכבו ופרשיו הסממא שלו היתה לאבד את כל שונאיהם של ישראל, וראשונה הכריז ונתן רשות לכולם ליקח את שלל ישראל ולשבר החניות שלהם ולהטיל אימה עליהם שלא יוכלו להשתלט ואולי לעשות מרודה נגדו בסיוע המנגדים לו, אח"כ מיד הפקיר גם דמם ובפרט שהתחיל בגדולים שבהם, ונלוו אליו כל הגוים ואפילו הגוים הרחוקים מארצו והיו במצב מלחמה אתו [שרצה גם לשלוט על כל העולם כולו כנבוכדנצר הרשע] מ"מ בענין זה של השמדת עם ישראל לבם נכון עמו וסייעו לו בסיוע שיש בו ממש כידוע זה בכל העולם.והנה במדינה שנולדתי וגרתי בה קודם החורבן היטלער התחילו שנות המלחמה בפועל משנת תרצ"ח והתחילו הצרות הכי גדולות וארץ שנולדתי בה שהי' אז טשעכאסלאוואקיא התמוטטה וחלק ממנו לקח היטלער האכזר (סודעטען געביט בלע"ז) ומאז שנחלקה הארץ לחלקים התחילו האנטעסעמיטען בכל הארץ לעשות צרות לאחינו בני ישראל גם במדינה זו ועשו הרבה צרות ועינויים קשים ותרגז העולם וכל הארץ כולו הי' במצב חרום. ובמשך המלחמה לקח הרשע גם שאר חלק מהמדינה והנשיא בענעש ברח לברה"מ וחלק הנקרא קארפאטיען שעירינו אונגוואר היתה עיר הבירה לכל קארפאטין לקחו ממנו חלק ההונגרים וחלק עשו לעצמן ממשל לשעה. וקראו לעצמן סיטשאווניקעס ימ"ש.באותו זמן ואני עדיין קטן ורך בשנים לפני הבר מצוה ונשלחתי ללמוד בישיבה קטנה בראדוונאקא אצל ת"ח מובהק הרה"ג מוהר"י פריעדמן נקרא דיין מדאבראני ושם אכלתי אצל בעלי בתים טעג וישנתי בבית המדרש על שק מלא קש, הצרכתי להחזיק את עצמי כי העניות גברה לאחר הבר מצוה מלכות האנגאריא התפשטא ולקחו חלקים מאוקראינא ובתוכם עיר אונגוואר וברחנו ללמוד בכפר בענעדיקאוויטץ אצל הרה"ג אב"ד מוה"ר ישראל מנחם אלטר חיים הופמאן הי"ד ובאו לשם לערך שלשים וחמש בחורים והי' המצב קשה מאד שלא הי' שם כמעט מה לאכול ולא מקום ללמוד, רק חדר גדול בלי חימום וגם לא הי' שם לאכול אלא הביאו קצת קמח ובכל שבוע בחור אחר לש הקמח ועשה לחמים ואכלו מזה עם תפוחי אדמה אם היו או קטניות, גם פנימי' לא הי' ורק שכרו דירות מבע"ב וקשה מאד בלי חימום, ולמדתי אז בחורף הי' הקור חזק מאד רוב יום ולילה ישבנו עם המעיל העליון עלינו וגם לא הי' אור חשמלי אלא נר עם נאפטא ובכל לילה למדתי עד שעה 1:00 אחר חצות לילה ולמדתי אז יו"ד ובבוקר בשעה ארבע וחצי כבר קמתי והלכתי עם רבינו למקוה ולפעמים הי' מקוה חם ורוב פעמים חתיכות קרח הי' במים ולמדתי שם שנה אחת.משם חזרתי ולמדתי בישיבה הגדולה והמפורסמת אונגוואר אצל אדמו"ר הגה"ק מופת הדור תורה תמימה מוה"ר יוסף אלימלך כהנא הי"ד הי' זה ישיבה גדולה קרוב לשלש מאות בחורים והי' לשם דבר בזמן הזה למדו בעיון ובזריזות לדוגמא בשבוע אחד למדו לערך ששה דפים בגמ' ותוספות והי' נחלק דף וחצי בסוגיא ובעיון גמור. שני דפים לערך בגפ"ת שיעור פשוט, שני דפים גמרא בלי תוס' לבקיאות הנקרא נעבען שיעור, חוץ מזה עוד למדו ש"ע וחומש ורש"י והכל עברו עליו בחונות בשקליא וטרי' בע"פ, סדר הלימודים התחילו בשעה חמש בבוקר עד שעה תשע בלילה, בכל יום, בשבת ג"כ הי' שיעור מיד לאחר התפילה שהתפללו בישיבה בשעה שבע והיתה התמדה ושקידה רבה בתורת ה'. וגם שם לא המשכתי שם זמן רב כי המצב של המלחמה לא הלך והתגבר ולא הי' באפשרות אז להמשיך בישיבה, התחלתי ללמוד בעצמי ולהנצל כל מה שאפשר וכל זמן ללימוד התורה, ובעונ"ה כמה זמן ביטלתי ע"י הטלטולים ממקום למקום עד לאחר המלחמה.שילוח יהודים שאינם אזרחי מדינה לפולניאבשנת תש"א לקחו כמה אלפים מאחבנ"י מבתיהם כמה עם המשפחה וכמה בלי משפחות בטענה שהם אינם אזרחי המדינה ושלחו אותם לחוץ מהמדינה למדינת פוילען וכמעט כולם נהרגו ע"י הנהר דניעפער, גם אז התחילו לקרא את כל כח בני ישראל הזכרים הראוים לעבודה להיותם עובדים לחיל המדינה או להנאצים כל מקום שיצריכו אותם, והי' זה עת צרה ליעקב שנשארו נשי ישראל ובניהם אלמנות חיות ויתומים חיים, ואין מי שיסתכל אחריהם. ואז נלקח גם אחי הגדול הרב מוה"ר בנציון שליט"א ולהבחל"ח גם גיסי היקר מאד נעלה הר"ר מרדכי וגיסי היקר מאד נעלה הר"ר יעקב הי"ד ונשארה גם אחותי עם ששה ילדים גלמודה בלי שום עוזר ותומך. ובשנת תש"ד קודם הפסח בא שמועה לא טובה שנכנס היטלער וחיילותיו ולקח גם את כל חלק הנשאר תחת ממשלתו והתחיל האקציא על בני ישראל מארצות האחרונים שנשארו עוד כמה יהודים שמה עד זמן ההוא.פסח האחרון קודם הגעטטאהידיעה המרה שהגיע לנו הוממה את כולם, ולא ידעו לטכס עצות כי חשבו כיון שראו מפלת היטלער כבר מתקרבת והי' צריך רק קצת זמן אבל החשבון שלו הי' להיפוך שכל שהי' לו מפלה באיזה מקום שהוא מיד חזר אל היהודים שהם יהיו הקרבן, וממש כל העולם כולו הלכו מהוממים ומבוהלים נשברים בלי עצה כדת מה לעשות. ואמרו ז"ל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל שלחו מכתבים ובקשו איזה הדרכה מהקאנצעליי וההנהלת קהילות בנ"י בבודאפעסט ועוד ולא קבלו שום הדרכה, ולאחר המלחמה הי' באמת תרעומת גדולה על המנהיגים של הקאנצעליי אבל אין זה נוגע לפרשה זו כעת. בינתיים הימים ימי הפסח עברו ומיד אחר החג בא צו חתום ביד החותם בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר וכפר וכל מקום שיש שם יהודי אפי' יחידי בלי מקום לכנס אותם ולהביאם במקומות מיוחדים הנקרא געטטאס בלע"ז.ויהי רעב בארץוהיות כי אחותי הנשואה הצנועה הצדקנית מרת ראשקע הי"ד עם ששה ילדים נשארה לבדה שבעלה הקדוש וטהור איש מורם מעם ממשפחה רמה משפחת הלוים ת"ח גדול כש"ת מאיר הלוי נלקח כבר לעבודת הפרך הנקרא מונקא סאלגאלאט במקום חיילים כמו שהזכרתי לעיל ושלחו את בעלה לחפור חפירות להחיילים של הנאצים (אשר בעונ"ה שם נהרג ביגאסלוויע עיר הנקרא בור ששם בעונ"ה נהרגו יותר מעשרת אלפים איש). ולכן בלית ברירה הלכתי לאחותי הנ"ל לעזור לה מה שאפשר שלא תמות הוא ובניה ברעב, והרעב הי' בארץ אשר כמוה לא ראיתי מעולם אשר היו אנשים אוכלים עשב השדה ממש, ולכן כשבא הצו לכנס כל היהודים לגעטטאס לא הייתי בבית אבא זצוקלה"ה אלא בבית אחותי הנ"ל. וכששמעתי השמועה הנוראה ותחרד כל גופי וארכבותי דא לדא נקשן ונכנסתי לבית מיוחד ובכיתי הרבה מאד בצעקות גדולות ובקשות לאבינו שבשמים שירחם על עמ, ואיפה אתה מלאך מיכאל אשר מעולם ממליץ טוב על עם ישראל ואיה זכות אבות ואמהות ועוד כהנה וכהנה אשר בעת צרה יצאו דברים מלב נשבר בבכיות גדולות אשר תשברנה אפילו לב אבן, אמנם כנראה שהי' לאחר חתום שטרות וכתב שנכתב ונחתם מפי המלך מלכי המלכים אין להשיב.בזמן קצר קבצו את כל היהודים מכל המקומות כפרים ועיירות והכניסו אותם בשתי מקומות באונגוואר, ובמקום שהביאו אותנו הי' בית חרושת מאבני אדמה (ציגעל פאבריק) שטח של כמה מאות מעטער, ובאותו מקום לבד קבצו כשלשים אלף איש אנשים ונשים וטף בלי בתים בלי מאכל, בלי כסא שלחן ומטה, ומים אין לשתות רק היו שם העצים אשר הניחו עליהם האבנים (הציגעל) והעולם כולם אכלו ממה שהביאו אתם קצת מאכל בעת הכנסם. באותם הימים סכנתי נפשי וחיי להחיות את אבי ואמי ועצמי ואחותי עם ששת ילדיה הקטנים ועוד, שיצאתי מתוך הגעטטא בתחבולות והבאתי קצת לחם, או מה שהוא אחר לאכול. ולא אוכל לעבור מלהזכיר שהי' שם שכן יושב קרוב אצלינו איש זקן אחד ואשתו הי"ד ואני הנחתי הלחם שלנו שמה במקום אחד ובלילה הזקן קם ולקחה ולא אמרתי לו כלום וחשבתי אל תבוז לגנב כי גונב לשובע את נפשו, ויהי' זה לי לזכות אם ח"ו נכשלתי פעמים באכילת אסורות. הימים שבגעטטא עברו מלא תלעות אין רגע בלי פגע חוץ מהדוחק מקום אפילו לעמוד לכלם במקום קטן כזה וגם מחלאות התחילו לבא ושהינו משבוע שלאחר הפסח עד לפני שבועות.גם פה מונח אחדובזכרוני בלילה הראשונה שבאנו אל הגעטטא וכולנו ישבנו על הארץ שם ישבנו וגם בכינו וכל העיף והיגע מהדרך הניח ראשו על החבילה שלו או של חבירו או על האדמה או אפילו על רגל חבירו בלי מקום, ושמעתי אז מאשה אחת שפתיה נאות קולה כמעט בל ישמע בלילה ומדברת על לבה (דא ליגט נעביך אויך איינער) גם פה מונח אחד, בבוקר אור כל מי שהיה יכולת בידו תפס קצת מקום מהארוני קיר שהיו שם להניח האבני אדמה ותקנו והכינו קצת מקום לישב שמה עד שנראה מה יבא יום, והכנתי גם קרן זויות עבור משפחתנו הכבודה כפי האפשר, וכשעברתי דרך הגעטטא כמעט לא הכרתי אדם כי בעונ"ה הצר הצורר צוה לכולם לגלח את פאת ראשם ואת זקנם ולא הכרנו שום אדם כמ"ש והם לא הכירוהו שיצא בלא חתימת זקן וכאן הי' ההיפוך והי' זה חלק מהפלאן שלהם להשפיל ולהכניע ולבזות כל מה שאפשר (עיין סנהדרין צ"ו ע"א) זיל אייתי לי מספרא ואגזייך אגליך, וממילא בזה ליקח מהם את כח המחשבה שאולי יטכסו עצה נגדם.לגעטטא אונגוואר - עיר ואם בישראל, מלפנים לערך עשרת אלפים נפשות צדיקים קדושים טהורים גאונים ת"ח בע"ב, כרך דכולה בה ישיבה גדולה לערך שלש מאות בחורי חמד ת"ת'ים בתי כנסיות בתי מדרשות קלויז מקוה טהרה בית חולים לישראל מוסדות צדקה וחסד הרבצת תורה - כולם אנשים נשים וטף זקנים וזקנות מניקות ומעוברות חולאים, כולם הכניסו לשם, לא השאירו נפש גם הכניסו כ"ק אאמו"ר הרהגה"צ ומשפחתי זצוק"ל הי"ד, ומיום ההוא והלאה אין רגע בלי פגע ובכל יום קללתו מרובה מחברתה בבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בקר ממש כמה שמבואר בתוכחה וגם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה העלה ה' בעונ"ה.הגה"ק אדמו"ר מאונגוואר בגעטטאוכשעה אחת בעברי דרך הגעטטא והנני שומע קול דממה דכה שקורא אותי בלשון רכה והנני פונה ונדהמתי וזלעפה אחזתני לראות מו"ר גאון הגאונים קדוש וטהור מרן ר' יוסף אלימלך כהנא גאבד"ק אונגוואר הי"ד כמעט לא הכרתיו עומד באמצע הגעטטא בלי זקן ועיניו זלגו דמעות ושפתיו נדות אלי (דו ביזט דאך מיין תלמיד זעה וואס די רשעים האבען צו מיר געטאן מיין גאנץ לעבען האבע איך מיין האנט נישט צו גערירט צו מיין בארד אין פאות אין די רשעים האבען מיך) אתה הנך תלמידי ראה מה עשו לי הרשעים והראה לי על זקנו ופאות הראש ואמר מעולם לא נגעו ידי בצלם אלקים ועכשיו באו הרשעים הללו ועשו לי מה שעשו וזלגו עיניו דמעות ונזדעזעתי עד דכדוכה של נפש וכמעט פרחה נשמתי בדברי אותו קדוש גאון עולם ובאותו שעה אמר לי בבקשה עשה לי אהל מקום לשבת, ומיד גדרתי לו קצת מקום וסבבתי אותו בסמיכות וגם על הקרקע נתתי שם קצת שיפור עשיתי מה שהי' אפשר במצב הזה, והודה לי על זה, והלכתי שם לשמשו, ככה עברו הימים האלו בצער ויגון ובפחד בכל שבוע שלקחו אחרים לצאת מהגעטטא ולא ידענו אנא אנחנו עולים או יורדים. עד שבא הזמן והוציאו אותנו משם להביא לאושוויץ ונשאר עוד רבינו בגעטטא עד הטראנספארט אחרינו, אשר שוב הובא לגעטטא וקידש השם ברבים עם שאר אנשי קהילתו ונקבעה הי"צ י"א סיון הי"ד. הגם שלא עשינו מלאכה בגעטטא רק שם ישבנו גם בכינו מ"מ כמעט לא עלתה ללמוד הגם שהיו ספרים כי מבוקר עד היינו טרודים כנח בתיבה עם כל מיני טרדות שאין לשאר רק כ"ק אאמו"ר כמעט כל היום לא פסק פומי' מגירסא ואני בעונ"ה כחוטף ואוכל פעם מפה ופעם מפה מה נאמר יסלח לי ה' אלקי.הליקווידאציע מהגעטטא. הרשעים הארורים הי' להם דרך ופלאן על כל, בכל יום בבוקר הכריזו שיבאו וירשמו אנשים לצאת בעיר למלאכה והיו לוקחים אותם האנשים ויצאו עמם העס עס לבתי ישראל מלפנים והוציאו כל מה שהי' שם רק הניחו בתים רקים ובערב חזרו לגעטטא ובחזרתם בדקו לכלם אם לא לקחו מה שהוא לעצמן מן הבתים, כי זה הי' חטא גדול ומי יודע אם היו מוצאין כן, ואני פעם בחזרי הכנסתי מעט לחם לאכול וכמעט תפשו אותי וברחתי כמעט בחיים ברוך הנותן ליעף כח. כדי לרגוע הציבור הכניסו כמה עתונים שכתבו שם שקרים כביכול מגעטטאס אחרים מסיגעט ועוד שהאנשים שיצאו מהגעטטאס הגיעו למקום של חקלאים (פארמערס) ויש להם מכל ועובדים שם וכיוצא בו מכתבים מיחידים כדי להשלות העולם ולהרגיע אותם שלא ידעו לאן הם הולכין בעונ"ה שהי' לשריפה, כי אם היו יודעים ודאי שהרבה שלא היו הולכין והיו מוסרין נפשיהם או לברוח או לעמוד במרידה אבל בשקרם הרגיעו את הכלם. לאחר כמה ימים התחילו האקציא להוציא כלם ולהביאם לאוישוויץ.מידי שבוע בשבוע הביאו רכבת של משא בהמות וכיוצא ולקחו משפחות של כמה אלפים מאתנו אבות ובנים יונקי שדים יולדות עם כל מה שהי' להם והכניסם ברכבת של משא ומלאו כל המשאות בהרבה אנשים כך שכמעט לא הי' מקום לישב, הזמן הי' בימות הקיץ בזמן שבועות חם גדול בחוץ ובפרט בפנים הרכבת סגור ומסוגר קהל גדול כזה, וביותר נשים מעוברות ומיניקות ילדים קטנים, וזה לכמה ימים לא מטה לישן לא יאומן כי יסופר הי' לי שם אחות אבי מורי הי"ד קרוב לתשעים שנה חולה כמעט הגיע לגסיסה ר"ל בלי מים ומזון והכל בימי הקיץ וכאילו הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה והשרף והדוחק והצער בתוך הרכבת בלי מזון והעיקר בלי מים הגיע לסכנת נפשות, ופק"נ ממש.הנסיעה לאוישוויץלערב שבועות זמן מתן תורתינו הגיע התור עלינו ועל קרובינו ונלקחנו והכניסו אותנו ברכבת עם עוד משפחות כמובן נסיתי לעשות כל האפשר להקל להמשפחה אני הייתי צעיר ויכול לסבול יותר מהם, וכאן עלי לעמוד על דבר אחד, קודם שיצא הרכבת הסכימו הס.ס. שיכניסו שתי דליות מים בכל מסעית, ולזה מכל מסעית יצאו אחד או שנים להביא המים מבאר, גם אני קפצתי מן הרכבת להביא מים, בהיותי על יד הבאר חשבתי בעצמי למה לי לחזור ולנסוע עם הרכבת שנראה שלא יהי' לחיים טוב לי לברוח ולהציל את נפשי עכ"פ, בחשבי כן תפסתי את המגן דוד הירוק שכל יהודים נשאו על החזה לסימן שהוא יהודי וקרעתי אותו מעל בגדי ונשאתי את רגלי לברוח, פתאום בא לנגדי ולפני דיוקנו של אבא ואמא ואחותי והילדים ומי יעזור להם שלא ימיתו על הדבר וכמעט נתעלפתי בלית ברירה החזרתי את המגן דוד וחזרתי על הרכבת ומי יודע אם לא בזכות זה זיכני ה' להשאר בחיים לאחר החורבן הזה.הדרך מהגעטטא לבירקענוא היה איום מאד מפני כי היה זמן הקיץ והשמש בגבורתה ותקפה החמה חמתה מרובה חמה עזה על כל העולם מאד ועל עם ישראל מאד מאד, גם כי חוץ מזה הכניסו אותנו עם כל החבילות ברכבת של מסעות מלא על כל גדותיו אנשים נשים וטף זקנים עם נערים גם חולאים והביאו אותם על הידים הכניסו הכל שמה וסגרו את החלונות והדלתות הכל סגור ומסוגר בלי אויר ובלי מים לשתות החום היה נורא וכמעט יצאו נפשות בני אדם מצמא, הילדים צעקו למים צמד לשונם לחיקם ואמותם אין לאל ידם להושיעם, גם הגדולים וזקנים עבר כח הסבל וכמעט פרחו נשמתם מצמא.שיעור בקדה"ש ומסירת נפש למצותעברנו דרך מקום אחד שעמד הרכבת והביאו לנו כמה דליות מים וחילקו המים לכל אחד כמות מצומצם מאד של מים, פשוט כל מי שהגיעו המים לידו בעודו בכפו יבלענו בשתיה אחת או שתים כל אחד כפי יכלתן לעצור שהיה בגדר פיקוח נפש ולהחיות את נפשו כפי האפשר.באותו שעה שכולם חטפו מים ושתו הבאתי בשמחה מהמים לאאמו"ר הקדוש הי"ד וחכיתי שישתה ויקל לעצמו הצער של הצמא וחשבתי אולי אוכל להביא עוד מעט מים והנה ראו עיני דבר פלא מה שלא חשבתי לראות ולולי ראיתי האמנתי אאמו"ר לקח המים וחיפש אחר כלי ונוטל ידיו עם המים בצמצום, ימין ושמאל וימין ושמאל, והאנשים מסביב התחילו כמה מהם לתמוה וכמה מהם בצעקה מה זה לשפוך מים בשעה זו וכי אין הוא צמא אחרים צמאים, ואפילו הגיבו תן לנו המים אם הוא שופך אותה, גם אני בחיל ורעדה עומד לפני קדושת האי צדיק ולומד הסוגיא האחרונה של מצ' מסירת נפש להקב"ה ותורתו, לומד אני מהאי קדוש וטהור היאך מכין עצמו ולומד הפרשה האחרונה של קידוש ה', לא שאלתי כלום ולא אמרתי כלום, גם אאמו"ר הקדוש הי"ד לא אמר לי כלום ולא דיבר כלום, אבל הסתכלתי, הסתכלתי, בפניו הקדושים פתעם לוהט כאש פניו בוערות מלא דאגה בצד אחד ושמחה וצהלה על פניו מצד השני שזכה ליטול את ידיו ולקדש אותם ברגעים האחרונים.ממעשה זו הבנתי דברי הגמרא (עירובין כ"א ע"ב) ת"ר מעשה בר"ע שהיה חבוש בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום מכניסין לו מים במדה, יום אחד מצאו שומר בית האסורין א"ל היום מימך מרובים שמא לחתור בית האסורין אתה צריך שפך חציין ונתן לו חציין, כשבא אצל ר"ע אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך סח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים שאטול ידי, אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין אמר לו מה אעשה שחייבים עליהם מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו, וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה ומה בבית האסורין כך שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה. ופרש"י בילדותו שחי' יכול לקבל טורח ועינוי. ובתוס' (שם ד"ה מוטב אמות אמות מיתת עצמי) אע"ג דבפ"ק (י"ז ע"א) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכ"ש במקום סכנה מחמיר על עצמו היה. ע"כ.והנה למדתי פרשה זו וסוגיא זו מאאמו"ר הקדוש הי"ד אמר מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור אדברי חברי ומחמיר על עצמו הי', אוי לי וי לי מה שאבדנו, והנה מאז נטל ידיו התחיל לומר דברים שפתיו נעות וקולו בל ישמע אבל כנראה שמאותו זמן עד בואנו לבירקענוא כמעט לא פסק פיו מלומר ושפתיו מרחשות ולא דבר יותר לא אלי ולא להמשפחה שהיו שם וכ"ש לאחרים.הגענו לבירקענא (אוישוויץ)ביו"ט ראשון של שבועות לעת ערב התש"ד הגיענו לבירקונא מקום מוכן לפורעניות ושם ראינו את הלהט החרב המתהפכת להבי אש יוצאים עד לב השמים קולות וברקים (במקום הר סיני) מצעקת אחינו בני ישראל תינוקות נשרפים חיים רבת מעמינו מושלכים לתנורי גז לשריפת הגופים הקדושים והטהורים לאחר שהביאום כביכול במרחצאות וכיוצא בו והמיתם ע"י מיתת גז והרג ואבד במכת רצח ובזיון עד אין שיעור.עם הגעת של הרכבת, לבירקענו לרגעים פתחו הדלתות של המסעיות ונכנסו אנשים מלובשים בלבוש משונה ודברו אידיש בינם לבין עצמן ואמרו "געהן רעכטס, ווארפט אוועק אלע זאכען, לאזט איבער די קינדער", ועוד דברים כאלו אשר עשו רושם נורא עלינו, לא ידענו מה הם מדברים אבל נראה שלא היה להם רשות לדבר יותר וכמה מאתנו חשבו שזה איזה רשעים שבאים לצער אותנו יותר, אבל לאחר כך ראינו שהם כוונתם לטובה להציל כל מה שאפשר אלא שהי' אסור להם לדבר אתנו כמו שצריך ולכן אמרו מה שאמרו בדרך אגב והשומע ישמע והחדל יחדל ולא היה בידם לעשות יותר וכוונתם הי' "געהן רעכט" כלומר שילכו לימין שלימין שלחו הנשארים לעבודה ולחיים ולשמאל הלכו לתאי הגז, גם אמרו לזרוק את הכל, כי מי שלקח איזה חבילות וכיוצא בזה אתו, היו מיד שולחין אותו לצד השמאל, וגם אמרו "לאזט איבער די קינדער", כי הרבה נשים ואנשים צעירים שהיו יכולים בדרך ע"פ דבריהם להנצל לילך לעבודה אבל כיון שהיו להם ילדים והלכו אתם ולא רצו להפרד מהם מיד שלחו אבותיהם עמהם ופעם ראינו שאחד לקח התינוק מיד האם ודחף את האם לצד הימין והיא צעקה עליו איזה אכזריות הוא עושה, והוא מיד הלך לו והציל את האם ובעונ"ה נתקיים שם שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח אבל על הרוב בעונ"ה נאספו האם והבנים גם יחד כחנה ושבעה בניה ועוד יותר ויותר מה נאמר.האם אם מותרת לזרוק את בנה כדי להציל את עצמהונסתפקתי באם שנשאה את בנה על ידיה ובאו ואמרו לה זרוק הילד והניחהו ותחי' ואם לא אז נשרוף אותך ואת הילד אי מותר לה לזרוק את הילד כדי להציל את עצמה או כיון דבזריקתה הרי היא כהמיתו שהרי מיד ימיתוהו הרשעים נמצא יש לה דין ימיתו שניהם ואל תגרום מיתת בנה והגם כי יש לפקפק אי יש לה דין מנא לך דדמא דהאי גברא סומק טפי כי היא אינה מוסרת להם הולד שהם ממילא שתיהם בידיהם והם רוצים להרוג שניהם אלא שאם תזרוק את הילד לא יהרגו אותה והשאלה גם אפי' תרצה להחזיקו ולמות עם הילד שאם אינה מחויבת להחזיק את בנה אז כבר יש איסור עליה להחזיק אותו משום מצות וחי בהם ודומה קצת לשני בנ"א טובעים בים או לסטים רוצחים רוצים להרוג שני בנ"א ומחזיקים ידיהם ואחד יש בידו לברוח אם יניח יד חבירו ודאי חייב לברוח אבל אם נושא אותו על כתפיו ויש בידו לזרקו ולברוח וע"י הזריקה יקרב מיתת חבירו וי"ל.פתחה של גיהנםכשירדנו מן הרכבת בבירקענאוו יום א' דשבועות לפנות ערב היה והרגשתי ממש שהגענו לפתחה של גיהנם או שאול תחתית, (ואם מי שאינו מאמין שהגיהנם והשאול הם מרים מאד ישאל אותי,) ובעודם חיים הם רוצים לשרוף אותנו כי ראינו שם תנועה גדולה ומצד אחד באו ועלו אל הרכבת אנשים במלבושים משונים וצעקו לצאת מהרכבת דחוף דחוף ולהשאיר את הכל באשר לכל לא ליקח כסף וזהב וכיוצא בו ולא שום דבר והיו כמה מהם שדברו לשון אידיש זאג די ביזט געזונד די קענסט ארבייטען גיי רעכטס, אינגע מאמעס פרויען לאזט איבער, ווארפט אוועק די קינדער אין געהט רעכטס, די וואס געהן לינקס וועט מען פארברענען, וקצתן דברו בלשון פויליש והי' נראה כאכזריות גדולה מצד האנשים שאמרו לנשים להשליך את פרי בטנם וגם שאותם שילכו לשמאל ישרפו אותם, וכיוצא בדברים ומצד השני ראינו שם אש מתלקחת להב גדול עד לב השמים וכל המקום עשן כולו ודברו כי שמה שורפין חיים על קדה"ש בינתיים לא הי' זמן לחשוב כי ויאיצו מיהרו לוס לוס שנעל שנעל מהר מהר, בינתיים ירדאבי הקדוש הי"ד ואני ואמי מורתי עם אחותי עם שש ילדים ירדו אחרינו וכרגע אני כבר נמצא אצל עס. עס. (מענגעלא ימ"ש) והוא בידו כעין מקל ומראה ימין ושמאל ובידו להמית ולהחיות רבבות מאבנ"י ואפי' לא מדבר רק מראה באצבעו (כמה נסתרים דרכיך ה').מיד לאחר היציאה מן הרכבת בכמה דקות כבר עמדנו נגד מלאך המות (מענגעלא ימ"ש) שד מלובש בבגדי אדם ובידו מקל ומראה באצבעו ימין ושמאל ובזה הוא דן לחיים ולמות רבבות אנשים ונשים וטף בלי שום מחשבה, והי' שם אדם אחד בן עירי צולע על ירכו ר' שמואל משה ויינבערגער הי"ד ואמר במסיח לפי תומו שהוא כבר הלך בצד השמאל ואח"כ חזר והלך לצד הימין וכנראה שהרשע לא ראה אותו או מה שהוא קרה, והי' שם אחד ששמע את דבריו ואמר לו אתה יכול לברך גומל (די קענסט גומל בענטשען די ביסט ארויס פון טויט צום לעבען)) שיצאת ממות לחיים, והיה נראה הדבר זר בעינינו ולא ידענו מה הוא מדבר אבל מיד לאחר זה למדנו פירוש הדברים.ברכת פרידה מאדוני אבי הקדוש הי"דבאותה שעה הלכתי יחד עם אאמו"ר ואמרתי לו שאני הולך אתו, ואז המילה הראשונה והאחרונה שדיבר אלי ואמר "די געה און זיי מצליח" ובדברים אלו נפרדנו בגשם, הרשע עשה את שלו והפריד ממני את אבי ואמי ואחותי עם הילדים הקטנים ונלקח ממני ארון אלקים אאמו"ר הרהגה"צ הקדוש ואמי מורתי הצדקנית הקדושה ואחותי עם ילדיהם הי"ד כולם והרגו אותם בתאי הגז ביום שנתן בו תורה נלקחה. תורה תורה חגרי שק לבשי בגדי אבלות ארץ אל תכסי (דמם) אפרם ובענו"ה לא נקברו אולי כיון שקדשו ש"ש ברבים לאלפים ולרבבות נעשה בהם גם נס שעלו השמימה כנדב ואבוהו שהתקרבו לפני ה' כקרבן עולה שכולו לה'. ובזה נתיישב לי שלא זכו קדושים אלו לקבורה אלא לשריפת הגופים והמצרים על שאמרו ה' הצדיק זכו לקבורה ולפמ"ש אתי שפיר והבן.והאמנם בשעה וברגע אחת אבי ואמי עזבוני והלכו להיכלות גבוהות של מקדשי השם ברבים אשר אין לשום ברי' רשות ליכנס שמה אותי עזבו לאנחות ומאז התחילו הצרות היותר גדולות, לאחר שעברתי על צד הימין והנה נלקטו עוד הרבה אנשים ולקחו אותנו והעבירו על יד להבת אש גדולה עד לב השמים חשך ערפל עשן כולו והייתי בטוח שישליחו אותנו חיים בלהבת אש ולהביא אותנו על קדה"ש כמו שעשו לר"ח בן תרדיון (ע"ז י"ח) וכן הי' נראה שזורקין שם ילדים וגופים חיים בתוך להבת אש אבל לא הגעני למקום אש ממש אלא העבירו עלינו דרך שם והכניסו אותנו למרחצאות שם לקחו מאתנו הכל אשר לכל מה שהי' לנו ועשו לנו גילוח ותספורת מראשו ועד רגליו ואח"כ הכניסו אותנו לדיסאינפעקציע ומשם יצאנו ערומים רק הנעלים השאירו לנו ומצד שני יצאנו והנה נתנו לנו חולצה עם מלבושים שלהם הידועים כחול עם פסים לבנים כעין פידזשאמא לבושים הידועים.זעזוע בראות בנות ישראל הצדקניותוארכבותי רותתין וכל גופי מזעזע לרשום עוד מעשה רשע שעשו עם בנות ישראל הכשרות, דהנה הנשים והטף שבאו אתנו כמעט כולם דנו לשריפה וכל אשה שהי' לה תינוק או תינוקת וכן נשים זקנות מיד הלכו על צד השני, אמנם הבחורות הבתולות וגם נשים בריאות שלא היו להם ילדים ג"כ לקחום לעבודה והלכו לצד השני, ומה נורא הי' כשיצאנו מבית המרחץ (שהי' זה הכרח לעבור לכל מי שנשאר בחיים) וגם הם יצאו מצד שני וגדר של חוטי ברזל חשמל מפסיק בינינו והנה ראינו כולם מגולחי ראש כאנשים ורובם ככולם בלי מכסה שלא הי' להם שום מכסה על הראש וכמעט לא הי' אפשר להכיר רק מי שהכיר אעפ"כ שמענו צעקות הוי אח ואחות וחרדה עברה בעצמותינו חיל אחז אותנו איך נפלנו ביד אויב והיינו לשמצה ולביזה וללעג ולקלס בגוים, ומאז התחלתי להרגיש שח"ו הגיע הזמן של סוף וקץ לכל הגוים. על השאלות שהי' לכמה מאתנו מה נעשה עם אבותינו והיהודים שהלכו לצד השני הראו לנו בידים למעלה כלומר הלכו השמימה וזה הכל, היו כמה שאמרו קדיש ואחרים לא אמרו וגם אני הייתי בין אותם שלא אמרו קדיש כי הייתי ברור שאין הם צריכין או מחכים לקדיש שלנו.חקיקת מספרים על הידלאחר שיצאנו מהבית המרחץ שלהם לערך חצי יום סבבני בחצר שם הילך והילך ופתאום קראו אותנו לבא מיד ולעמוד בשורה שצריכים לנו. בו ביום הביאו אותנו בככר אחד כעין חצר והעמידו אותנו בשורה זה אחר זה ובכתובת קעקע לכל אחד על ידו השמאלית אשר עליה מניחים תפילין רשמו מספרים על הידים בכתובת קעקע כמו סימנים על בהמות להבדיל ולא קראו אותנו בשם מאז רק במספר אשר עדיין נשאר רשום עלינו מי שעבר במקומות אלו (והיו שם כמה מהסדרנים ואמרו שזה הי' דבר גדול והצלחה שבזה נראה שנשאר בחיים עכ"פ לעת עתה). (ופלא שהמספר קטן על ידי שנתנו הי' 8274 א. שהיא במספר קטן אה-י'ה וגם הי' לי עוד מספר אחר כשהגענו לבוכענוואלד 121926 שהיא ג"כ במס"ק 21 שהוא אקי' אשר אקי').לאחר שחקקו המספרים על ידינו התחילו לארגן אותנו כגוף אחד של כמה אלפים ובנתיים נפל הלילה וישננו שמה כפי האפשר ומחמת שהיינו עייפים מכל הדרך לא הי' איכפת איפה והיאך ישננו ואפי' בחוץ כי הי' בקיץ וחם בחוץ וגם כי כבר כלו כל הכחות, גם לאכול לא קבלנו והעגמ"נ והצער מההורים ומהתרחש פעל עלינו עד דכדוכה של נפש, משם הביאו אותנו לאוישוויץ והיינו שם לילה אחת כעובר אורח שהיו שם כבר אנשים אחרים שישבו שם ועבדו שם להיטלער ימ"ש וגם שם אמרו לנו שאנחנו מוצלחים שרק יום אחד נסתבבנו ומיד לוקחים אותנו לעבודה זאת אומרת שהסיכוי הוא טוב שלא ישרפו אותנו. והם שם ויש עוד שהם שבועות או חדשים מסתובבים כעל העולם התוהו ובמשך הזמן לוקחים אותם לתאי גז. בלילה ישננו שם באוישוויטץ ובוקר קמנו ובלי אוכל שוב נלקחנו משם לבונא (מאנאויץ) לעבודה וזה הי' מהלך של כמה קילא מעטרים והלכנו רגלי יש בנעלים ויש בלי נעלים.שילוח למחנה בונא המחנה בונא הי' כבר בתקפה כמה שנים כנראה והיו שם לערך תשע אלפים מאבנ"י השבוים בבית האוסרים שם ועכשיו אתנו הוסיפו עוד לערך אלף או אלף ושתי מאות והיו ס"ה יותר מעשרת אלפים נפשות מאחבנ"י בבונא לאגער אז. האנשים חלקו לכמה מחלקות קאמאנדאס לעבודה ובכל יום יצאנו לעבודה קשה מבלי לחם לאכול בערום ובחוסר כל, העבודה היתה עבודת הפרך בחומר ובלבנים ובמלט (צימענט בלע"ז) והי' העבודה להביא שקים מלט עם חצץ ולהכניס במכונה שערבו בה יחד ומשם מן המכונה הכניסו בלאראס גדולים כעין קרנות גדולות והם הלכו על ברזילים כרכבת ומשם היו שופכים במקום הבנין וכמה מאתנו היו צריכין לחלק ולישר המלט בין הברזילים ולהחזיר את הלארא ולמלאות שנית ככה כל היום והנוגשים אצום לאמר מהר מהר אם התורה העידה בחומר ובלבנים זה עבודה קשה אגיד שממש מפרכת את הגוף ובפרט לישיבה בחור, גם בבנין ממש, היינו צריכים לערב את המלט צימענט בלע"ז ולהביאו לאתר שבנו שם ולשפכו ולסדרו והי' ממש מפרכת הגוף לא היה עבודה קשה שלא הביא אותנו לעשותה.גם התנאים הצדדים היו קשים מאד, המאכלים שקבלנו שם הי' לערך כך, בכל יום חלקו לחם של ק"ג לד' חלקים ונתנו לכל אחד חלק אחד שהוא רבע לחם לערך 52 דעקא כחצי פונט אמעריקאי, והוא הי' לחם לכל היום, חוץ מזה לארוכת בקר לא נתנו כלום רק קצת קאפפע שחור לארוכת בוקר, וכשחזרו בלילה נתנו קצת מרק מלא כף פרור אחד בינוני מתפוחי אדמה או מקמח מעורב במים או מרק עם איזה פירות וזה הי' מאכל כל היום, הלחם הי' מעורב קמח עם מינים אחרים והי' מסתמא חצי קמח או פחות או יותר. כמדומה לי כי פעמים בשבוע היו נותנין לחם כפלים. כלומר חצי לחם לכל איש.עבודת הפרך בחומר ובלבניםיום ראשון שיצאנו לעבודתינו במחנה הי' זה ביום שב"ק הביאו לשם רכבת עם אלף שקים גדולים של מלט, ומשא כל שק משקלו חמשים ק"ג שהוא יותר ממאה פונט. והיינו שם לערך שלשים איש ובשעה אחת הצרכנו להוריד אלף שק עם מלט ולהוליכו למקום רחוק לערך מאתים מעטער. שנים עלו על המסעית רכבת ולקחו שק אחר שק והאנשים באו קרוב להם והניחו על אחוריו שק עם מלט והנוגשים עצים ומכים (לויס לויס בלע"ז) להזדרז להזדרז, וכמה נפלו תחת השקים והכו אותם. מקום העבודה הי' רחוק לערך חצי שעה פחות או יותר והלכו רגל וככה יצאנו בכל יום עשרת אלפים איש לעבודה וחזרנו בכל יום קיץ וחורף גשם או שלג חמה או עננים בשעת יציאה יצאנו במספר וכשחזרנו חזרנו במספר, ואם לאיזה סיבה לא הי' המספר מתאים אז יצאו כולם על ככר הנקרא אפעל פלאץ בלע"ז ושם עמדנו וגם חכינו עד שנמצא החסר או שקבלנו עונש ע"י רקידה על הברכים וכדומה, והי' אפשר לעמוד שעתיים או יותר בלי מאכל בקיץ תחת החמה ובחורף על השלג, ונתקיים ממש הייתי בקיץ אכלני חורב וקרח בחורף.בלאגער (מחנה) זו בונא עבדנו עבודת הפרך בחומר ובלבנים וגם בבניה של לבנים ויציקת צימענט לעשיית בנין למרכזיה של חשמל לכל הסביבה, וגם בנינו בונקערים חזקים נגד הפצצות באמבעס בלע"ז, בלי מאכל ומשתה כמעט ונפל ממנו רב חללי רעב שבעוד כמה ימים או שבועות נעשינו רזים כפרות פרעה דקות ורעות אשר לא ראינו עד הנה וכמה ממנו מתו מהמכות מהם תלוי על עץ התלי' בעונ"ה.ודכירנא כשהגעתי לבונא פגשתי שם אדם אחד ושוחחתי עתו ושאלתיו על הסדר היום ועל מה שיש כאן לעשות ושלא לעשות בעוד ארבע שבועות עברו ופגשתי שנית הבן אדם הזה, ועל שאלתי מה אתה עושה הפתייע ואמר מאיפה אתה מכיר אותי והשבתי לו והלא דברתי אתך כשהגעתי לבונא לפני כארבע שבועות ואז הוא פנה אלי ואמר הוי אחי אתה זה אם כל כך אתה ירדת ורזת מי יודע מה יהי' הסוף ממש לא הכיר אותי במשך ד' שבועות שהייתי שם.והנה מלבד מעבודת הפרך שעבדנו יום יום פעם בש"ק הוציאו אותנו לעבודה ונשאנו כל היום קורות ברזל גדולות עד כשבאתי בחזרה בפנים ללאגער הידים היו נפוחות כמו כרים היו האצבעות מנפיחה, ובכל זה סבלנו מרעב שממש כולנו היינו מתי רעב וכל עת היינו מוטרדים למצוא מה שהוא לאכול.המצב הרוחני בכל יוםויותר שהי' קשה המצב הגשמי הי' יותר קשה המצב הרוחני בשעה שלקחו כל אשר לנו לקחו גם התפילין והציצית והספרים הסידורים הכל באשר לכל. ועינו אותנו בכל מיני עינוי עבודת הפרך לא יאומן כי יסופר בלי מזון ומחי' ולא הניחו לנו לקיים אפי' המצות שהיה אפשר לקיים ולמשל התפילין והט"ק וכל ספרי קדושה הכל נטלו הרשעים מאתנו ואעפ"כ כמה הצליחו שע"י איזה נס הצליחו וטמנו תפילין שלהם ובאו אתנו שתי זוגות תפילין אלא שהי' קשה מאד להניחם מטעם הזמנים כי הם לא הניחו להניח תפילין או לקיים שאר מצות, וגם אותם שהניחו הלכו בבית הסתר ובזמנים שלא יראו אותם וגם עוד טעם כי הרבה רצו להניחם והי' צריך שלא יראה הבלאקאווע שהוא הי' ראש של הבאראק או המשמש שלו ולכן הרבה מאתנו השתדלנו לקום באור הבוקר קודם שקמו השאר והגם שהיה עדיין לילה ע"פ רוב, ובפרט בלילות הארוכות, ואעפ"כ נסיתי להניח תפילין וב"ה עלתה בידי ע"פ רוב להניח תפילין אמנם היות כי הרבה אנשים רצו לקיים המצוה בדיעבד עכ"פ, ולפעמים עמדו כעשרים איש בשורה לקבל התפילין עכ"פ לעשות ברכה עליהם ולא הניח המסדר אפי' להגיד שמע ישראל בהם כי זה כבר מונע איש אחר מלהניח תפילין אמנם הרבה פעמים נשמע הדבר לראש הבאראק או משנהו הנקרא שטובען דינסט, ובא עם מקל עבה גאמי בידו והכה אותנו מכות גדולות, שיתפזרו תיכף ומיד שבזה מפריעים הרגוע והשינה של אחרים, וב"ה וב"ש רוב ורובא דרובא מימים הנחתי תפילין ולפעמים כשלא הצלחתי בבוקר אז לעת ערב כשחזרתי מעבודה חפשתי אחר קרן זוית שהיו מניחין שם תפילין. כשהלכתי לתפלה התפללתי הרבה פעמים על הדרך או במקום העבודה, כי לא לעולם היו מנינים להתפלל. ופעם כשחזרתי ביקש ממני אדם אחד להתפלל בקול שגם הוא יאמר אחרי.מכות רצח על מניעת גילוח בתער ועשיית מצוותאחד מסדרי הבלאקאווער הי' שהיו מזמינים בעלי אומנות ונתנו שירות לאנשי המחנה וקבלו מנה יפה בשביל זה, והיינו שהכריזו מי יודע לתקן נעלים יבא ויגיד, או לתקן מלבושים יבא ויגיד. והיו חייטים. וכן מי שהוא ספר היו אנשים לגילוח הראש והזקן, וכל יום או מי שאין זקנו נראית לכה"פ פעם ביומים כל אחד הי' מחויב לגלח את זקנו, והיות כי לגלח הזקן בתער הוא איסור חמור מאד והי' שם אדם אחד שהיו לו מספרים מכונית, 00 וטרחתי להסתפר במכונה ולהקל מהאיסור של גילוח, והיות כי הטריח על זה נתתי לו בכל פעם קצת מהלחם שקבלתי או פעם בצל נתתי לו שהי' לי. ויהי היום עש"ק נתתי חלק מן הלחם שקבלתי על היום למי שהי' לו המכונה שיספרינו והיות כי זקני היתה שחורה ונראית אמרתי לו שיספור כל האפשר ושיהי' חלק ממש וכן עשה, ומיהו כיון שמע"ש עד שבת במנחה השערות הצמיחו קצת וביום השבת עברו כולם לבדיקות אם גלחו זקנם ועברתי גם אני וכשראה אותי מיד הגיב למה לא גלחת מיד תלך לגלח, והי' זה שבת וגילוח ולא ידעתי מה לעשות הלכתי שנית להבעל מספרים והסברתי לו שזה פק"נ והגילוח במספרים הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ובמקום פק"נ יגלח שנית וכן עשה באתי שנית לבדיקה והבלאקאווע רק כשראה אותי מרחוק הרים קולו בצעקה עלי אתה לא שמעת לדברי ולא התגלחת לא פעם ראשון ולא עכשיו ומיד לקח אותי ומתח אותי על העמוד כעין ספסל ולקח קאנטשוק גדול של גאמי והכה על התחתון מכות רבות רצח ממש. ושוב קרא את הספר ולקח אותי בע"כ והשיבני על הספסל וצוהו לגלח אותי לפניו וכן עשה אוי לי כי לא עבדתי ה' אלקי בשמחה ובטוב לבב ונתקיים בי ועבדת את אויביך ר"ל.פעם עמדתי להתפלל תפלת ערבית בפינה של הבאראק וראה אותי השטובע דינסט והכה אותי מכות בתי' על שכסיתי את ראשי להתפלל ערבית או כיוצא בו, ואם לאור הבוקר קמתי להניח תפילין שהביאו שם בגניבה ג"כ הכו וכן הכו על לא דבר רק לשם הכאה בעלמא מה אספר.הריגות ע"י תליהכמה פעמים חזרנו מהעבודה ולא הניחו אותנו להבאראקים רק תיכף הוליכו אותנו לככר האפעל פלאץ, ובהגענו שמה בעונ"ה מצאנו כבר מוכנים ז' תליות ובאו הרשעים ותלו שבע כוכבי לכת מחברינו והתירוץ היה שרצו לברוח מהלאגער ועשו זה לפני כל העדה למען ישמעו ויראו, וכן קרה עוד פעם שנית עם חמשה עשר מאחינו הקדושים הי"ד, ובזכרוני שבאותו הפעם שתלו חמש עשרה ברגע אחרונה אחד מהנתלים צעק בקול, אחינו כשתזכו לצאת מפה ותקחו נקמה קחו גם בשבילי - ועדיין הקול מצלצל באזני "ברודער ווען איר ווערט ארויס נעמט נקמה אויך פיר מיר", מי יתן ה' שינקום נקמת דם עבדיו השפוך.לחם מעופשיום אחד כשחזרתי מהעבודה עברתי דרך בלאק (באראק) אחד וראיתי כעין חדר ומשם מוציאים מיני מאכל ישן והוא מלא עיפוש, והנה החדר הי' סגור ומסוגר אמנם מן הצד הי' חלון אחד שבור קצת וחכיתי עד הלילה והכנסתי את ידי שמה והוצאתי משם בקושי חתיכת לחם מעופש שהי' מונח שם שהי' כנראה ממה שהביאו מאושוויץ מהלחם שהביאו אתם האנשים הבאים שמה, והנאצים ימ"ש הביאו שמה ונתנו מזה להדברים אחרים שלהם שם, והנה לקחתי מהלחם הזה ולקחתי קצת קאפפע שחור שנתנו בבוקר וטבלתי את הלחם שמה עד שנימוק קצת ואכלתי קצת מזה והיה נראה מטעמים ומעדנים להחיות את נפשי ולא חשבתי אז כי אפשר אכילה כזו של לחם מעופש יזיק לבריאת הגוף כי ממילא לא אוכל להחזיק ואוי לי אם אוכל אוי לי אם לא אוכל. וככה עשיתי כמה ימים עד שפעם מצא אותי השומר והכה אותי מכות גדולות ולקח הלחם וזרקו לביה"כ, ומה נאמר עוד היו שם אנשים שהלכו ורצו להוציא מביה"כ הלחם בעונ"ה.להיות חייט בחול ולא בשבתהיות כי המצב הלך ונתדרדר ובריאות הגוף הלך אחרי הימים וראיתי שא"א להחזיק ולחיות על זה ועוד לעבוד עבודת הפרך פתאום שמעתי כרוז שמחפשים חייטים לתקן הבגדים הקרועים לאנשים במחנה לאחר שיחזרו מעבודת היום וישבו לתקן הבגדים כשעה או שעתיים ובשביל זה יקבלו מנה מרק נוספת על מה שמקבלים כלם, היות כי הי' נוגע להחיות את נפשי הגם כי לא ידעתי האיך לוקחים מחט ביד הסכמתי שגם אני אהי' חייט והי' שם אחד חייט מומחה ממונה על העסק והלכתי אצלו ורשמתי את שמי, מיד נתן לי מחט וגם מספריים וחוט תפירה ישבתי על הספסל בין החייטים והביאו לפני לתקן ומה אעשה האמת כי לא ידעתי כלום במלאכת תפירה, בחור מישיבה מה לו עם החייט, כשבא המפקח וראה שהמחט בידי ואיני יודע מה לעשות בה אמר שעלי להסתלק שאין אני חייט. מאד חרה לי אבל הוא באחת אתה לא חייט בלית ברירה ישבתי מן הצד שמה. לאחר המלאכה הלכו כולם לבקש המנה שהגיע להם יותר וגם אני הלכתי, והמפקח צוה להמחלק שלא ליתן לי המנה הנוספת היות שאין אני חייט בכלל. ואז הלכתי להבלאקאווע בקובלנא שהיות שהוא קיבל ובירר אותי להיות חייט והוא מקפח את מנתי השיב הבלאקאווע, ואמר להמפקח אני אמרתי שהוא חייט אז הוא חייט ובלית ברירה הסכים, והייתי יושב שם כל השבוע עם החייטים וקבלתי את המנה הכפולה עד עש"ק, בעש"ק כשישבו לעבודה כבר הי' לאחר השקיעה וספק לילה ולא רציתי לישב עם החייטים ואפי' בלי לעשות מלאכה מפני מראית העין הגם שלא עשיתי ממילא כלום החלטתי שאין זה כבוד שבת והפסקתי מלהיות חייט, כי אחר שבת כבר לא יכולתי לחזור.שמירת שבת בעבודהברם זכור אותו איש לטובה ר' איסר לויפער נ"י מקראקא כעת בלעיקוואד, ואספר דברים כהוייתן, כשנתנו אותי בקאמאנדא 701 שהיו שם אומנין חשמלאים שהם עשו ותקנו כל החשמל בהמרכזי' שבנו שם וכיון שהם היו האומנין נתנו להם אנשים לסייע בעבודתם והנה מינוי אותי להיות כמסייע לו בעבודת החשמל שהוא אומן בזה להגיש לו דברים ולהחזיק כדרך המסייע, ולפי שהי' איש עדין לפעמים כשהצליח לקנות באיזה אופן כמה תפוחי אדמה מעכו"ם בשלתי לו התפוחי אדמה בצנעה שלא ירגישו בזה וכשהגיע לאכול מה שבשלתי לו אכל בעצמו וגם לי נתן גם כן, כן הי' כל השבוע והיינו מפסדים זה מזה אבל כשבא שב"ק הראתי לו כי אני מתחמק מלעבוד בשבת והגם כי לא ידעתי עדיין את האיש כל צרכו מ"מ רמזתי לו והוא בע"כ הי' צריך לו לעשות עבודתו אם כל זאת כשראה שאני מתחמק ואיני עושה מלאכה בשבת קרא אותי ואמר תראה אני רואה שאתה זהיר ומתאמץ שלא לחלל שבת הנה אני מוכרח לעשות המלאכה אבל אני משחרר אותך מלסייע לי כל יום השבת רק אם יבא המפקח הראשי אז תקח צינור ביד ותבדוק כאלו אתה רוצה לראות אם זה מתאים ואני אנסה לחפות שלא תחלל שבת וככה נצלתי מלחלל שבת וגם הבישול לא בישלתי בש"ק זכרה לו אל' לטובה.תקיעת שופרוהיות כי כבר רשמתי קצת ענינים שאף גם זאת בהיותכם ביד אויביכם לא מאסתים ולא געלתים לגמרי ח"ו והיאך אחינו בנ"י גם בזמנים כאלו שהי' ממש בלתי אפשרי להחזיק מצות התורה מחמת כי היינו מנותקים מן העולם כולו סגור ומסוגר במחוצות עם חוטים חשמליים ושומרים יומם ולילה על כל פינות המחנה מן הנאצי ס.ס. חיות עם כל מיני כלי זיין, ושעבוד אשר מעולם לא הי' כמוהו, מ"מ התאמצו בכל כחותם לקיים מצות בכל כחם כפי האפשר, בימי הסליחות התפללו יותר בכוונה והגם שלא היו לנו סליחות כל אחד כפי כחו שפר מעשיו ולפני ראש השנה היינו בצער שלא הי' לנו שופר (והגם שלא היו לנו גם סידורים או מחזורים להתפלל מ"מ היינו מתפללים בע"פ השמ"ע כל מי מה שידע) אבל לענין שופר אין עצה וראה ה' בצערינו ובער"ה בעת צאתינו למקום העבודה מצא אחד מאתנו שופר קטן מונח באמצע הדרך ממש שופר כשיעור לא פחות ולא יותר והביא אותו למחנה וקיימנו תקיעת שופר והי' זה לנס. גם נתברר לנו אח"כ שהי' שם איש יהודי מבערלין שהי' הבלאקאווע של בלאק מס' 72 והי' לו טלית ותפילין ושופר.תפילה ותענית ביוה"כערב יו"כ הי' יום כרגיל חוץ ממה שהרגשנו בנפש רוח ונשמה איזה תשוקה להקב"ה לא יכולני לקיים מצות אכילה ושתי' בעיו"כ שלא הי' לנו מה לאכול וגם סעודה המפסקת לא הי' לנו בקיצור לא הי' במה להבדיל עיו"כ מיום שלפניו, גם ביום הכפורים יצאנו לעבודה כבכל יום, מיהו החלטתי להתענות הגם כי הי' בכלל פיקוח נפש ורבים אמרו שאסור להתענות שעי"ז יחלש ביותר ולא יהי' כח לעמוד מ"מ לא רציתי לאכול מפני שני טעמים הגם שאפשר שהי' מותר ע"פ הדין אמנם אמרתי בלבי מי יודע אם אזכה עוד לראות להיות חפשי ואולי זה היו"כ האחרון של ימי חיי אצום ויעבור עלי מה, והשנית שעכ"פ אם הרשעים יחליטו שלא יתנו יום אחד לאכול בלית ברירה לא נאכל ולכן אשתדל בכל כח להתענות.אכלתי כל מה שיכולתי או יותר טוב מה שנתנו לאכול, בליל התקדש החג התפללנו כל נדרי בע"פ בבוקר יצאנו להעבודה כרגיל אבל בלא הקאפע שחור כמובן. באנו על מקום העבודה וכמה מאתנו לא אכלו והנה קרה דבר זר בעת הצהרים שבכל יום לא נתנו כלום לאכול הקאפא הרשע שידע שיו"כ היום הלך לאיזה מקום ובקש והביא קדירה גדולה עם מאכל וצוה לכל אחד לעמוד בשורה והוא בעצמו חלק את המאכל לכל אחד ואחד, בלית ברירה הלכתי ועמדתי בשורה וקבלתי המאכל בהכלי שלי והלכתי מלפניו ועמדתי אצל חברי. ולאחר שעברתי וקבלתי המאכל נצטערתי מאד, כדת מה לעשות, לאכול לא רציתי, לשפוך המאכל על הארץ הי' קורא לזה סאבטאזש, והי' ממית אותי, ולא ידעתי מה לעשות, כי הי' כרוך בספק פק"נ, בינתים עבר נגדי עוד אחד מבני המחנה עם מאכלו שאכל, ואני לקחתי את המאכל שלי במהירות גדולה ושפכתי לקערתו ורמזתי לו שיאכל במהרה וכן עשה. הקאפא לאחר שסיים לחלק הסתובב הרשע וחרק בשיניו לומר סידרתי אתכם איך האבע אייך אפגעטאן אבל ערבה עליו שמחתו כשראה אותי שאיני אוכל מיד פנה אלי בכעסו (ווא איזט דיין פרעסען) היכן המאכל שלך אמרתי לו כבר אכלתיו אני הייתי רעב ואוכל מהר, בא אלי והסתכל סביבותי אם לא שפכתיו על הארץ ולא מצא על הארץ אבל הבין שנתתיו לאחר ולכן מיד שגמר לחלק הגם שהי' זמן חצי שעה להנפש לא הניח אותי אלא אמר (איך וועל דיר העלפען) אני כבר אסתדר אתך ומיד צוה עלי לעמוד ולילך לעבודה והנה לקח בעצמו "טראגע" מין תיבה גדולה שיש לה שתי בדים ונושאין בו שני אנשים אחד הולך מלפניו ואחד מלאחריו ובא בעצמו והניח שם חול ואבנים מלא על כל גדותיו וצוה לי להעלות את זה למעלה על בנין של ג' קומות שבנו שם בונקערים, ועמד עלי כל הצהרים ומיהר עלי לעלות ולירד פעם אחר פעם במהירות רבה והאדם השני אשר סייע לי מצד השני החליף בכל פעם ופעם שעלינו וירדנו שהרי הוא לא הי' חייב עונש רק אני וחשב הרשע שבהיותי רעב ועניתי בצום נפשי שלא אכלתי כלום ובעבודה קשה כזו אפול ואמות ח"ו אבל מאת ה' היתה זאת שקבלתי הכל בשמחה רבה ובלי לאות ואדרבה הרגשתי כעין קלות ורגלי מוליכות אותי במהירות עד הלילה תודה לא-ל שחזקני.כשנכנסנו ללאגער למחנה לאחר שעה ארבע עמדנו להתפלל מוסף ומנחה ועשינו מנין ואחד הי' ש"צ והתפללנו בע"פ כל אחד מה שידע ובעזה"י ידעתי כל התפילות אז בע"פ האמנם באמצע התפלה והנה הלאגער פירער הוא הראש של כל המחנות מסתובב וכשראינו אותו התחילו כולם להשתמט והוא בקולו האכזרי "ווער איזט דער פאבעטער" מי הוא השליח צבור וכלם מפחד לא השיבו והוא צעק שנית מי הוא הש"צ וקם שם נער אחד קטן וחלש כמעט לא ניכר שהוא מבני אדם ואמר אני הוא הש"צ והרשע בהתלו אמר לו (ווא איזט דען דיין הער גאט ווארום העלפט ער דיר ניכט) איה אלקיך למה לא מושיע לך ולא ענה דבר והרשע אעפ"כ לא עשה לו כלום אלא נפח בידו (בעטע ווייטער) התפלל הלאה והלך לו והי' גם זה לנס. לאחר התענית הי' לי קצת מרק שנתנו שמה שחלקו כבכל יום לאחר שהיגענו מהעבודה הרבה קודם יציאת היום המרק נעשה מקצת קמח מעורב בשעת בישול עם קצת פירות, ולקחתי בשעה שחלקו ושמרתי עליו עד צה"כ וזה הי' האויפפאסטען שבירת התענית ב"ה וב"ש שאכלנו משלו.ישיבה בסוכהערב סוכות הגם שלא הי' לנו לחם משנה ובקושיי אפילו כזית פת לאכול ולקיים מצות ט"ו ט"ו אעפ"כ ניסוני לקיים המצוה בכל אופן, והנה בערב סוכות הוציא אחד מאתנו מטה מהבראק שהיתה גבוה שלש קומות והוציא את הפנים משתי קומות וכרך סביב עם סמיכות ולמעלה על ראש המטה הניח קצת נסורת של עצים דק וארוך לשם סכך ובראותי שכבר הסוכה עומדת בחוץ עשו כתיקונה החלטתי ליכנס קודם תפלת ערבית, בבוקר הנחתי לי חתיכת פת, אפשר שהי' כזית וחלקתי אותו לשתים, נטלתי את ידי לשתי חתיכות פת שהי' לי מונח לצורך כבוד סוכות ונכנסתי לסוכה ועשיתי קידוש והמוציא על הנ"ל וברכתי מצות לישב בסוכה ושהחיינו והכנסתי הפת לפי לאכול ושמחתי מאד שזכני השי"ת שמו לקיים מצות סוכה עם קצת פת אולי מיום צאתי מבתי עד אותו יום לא שמחתי אבל לא ארכה השמחה ולא הספקתי לגמור עד שהרשעים הנאצים השומרים אותנו התחילו לירות בתוך המחנה כיון שהיו הרבה אנשים שנתקבצו ומיד סלקו הסוכה והכניסוה אל הבאראק. במשך ימי הסוכות כמה מאתנו במקום עבודה הצליחו לעשות סוכה ועשו סכך מפסולת תבואה או נסרים קטנים או חריות של דקל וישבו בסוכה לאכול,רוצח הקאפאבמאנאוויץ היתה קאמאנדא אחת שהיו עוסקין בבנין והאקאפא שלה הי' רוצח מנוער שהרג לפני 12 שנים את אשתו וששת בניו, ומאז ישב בבית האסורין והעבירוהו לפה ועכשיו הוא הי' הקאפא ושמו ימ"ש ווילי והוא הי' הקאפא על קאמנדא מספר 63, היה בו לערך 160 אנשים והיה נקרא (שטראף קאמאנדא) ארגון עונש והיות כי הי' רוצח גדול רדף את האנשים עד למיתה והי' כל שבוע מתים מאנשיו לערך 03 אחוז ובכל שבוע הוסיפו על הקאמאנדא שלו אנשים לפעמים שלשים או ארבעים ולפעמים עשרים פחות או יותר ועד סוף השבוע לעולם חסרו אצלו אנשים אלו או יותר שבמשך השבוע קיצר חייהם בעבודת הפרך והעינוי והמכות, והנה אחד מהקאפאס או מהבע"ב שם נתן הוצעה היות כי יש במחנה הרבה ילדים פחות מגיל עשרים ואינם בעלי כח לכן המציאו להם ששם במחנה יסדרו להם קורסען כלומר ילמדו אותם מלאכת הבנין, כלומר לסדר האבנים ולבנות שהיא מלאכה לא קשה כמו עבודה בחומר.והיות כי כי זמן הלימוד הזה הי' לשבועיים גם אני רשמתי להיות שם אחד מהתלמידים וחשבתי בלבי שלכל הפחות שבועיים לא אצטרך לצאת לעבודת הפרך, ויהי' לי עכ"פ מנוחה לשבועיים, ומשם השי"ת יעזור הלאה, וכן הי' השבועיים עברו ועכשיו הצריכו להעביר הבונים הצעירים החדשים לקאמאנדאס, ומה עשה הקב"ה והנה הקאפא ווילי ימ"ש צועק הב הב שהוא עוסק בבנין והעמידו לו שלשים צעירים הנקראים בונים חדשים שאך ורק גמרו הלימוד לבני' ואני בתוכם, בסוף שבוע ראשונה כשחזרתי להמחנה מהעבודה כבר נחלתי והרגשתי שמתקרב ח"ו קץ לכל שונאי ישראל והתחלתי לחפש עצות כדת לצאת מקאמאנדא זו ומתחת יד הרשע הרוצח הזה.משרד לעובדיםבמחנה בונא הי' שם משרד כביכול לעובדים אם יש להם תלונות או כיוצא בזה, וגם הם היו הקובעים לשנות התפקיד והעבודה והקאמאנדא, נכנסתי למשרד שהי' שם כביכול בענין העבודה ובקשתי מהם היות אני מן החלשים ולמדו אותי בכיון בני' כדי שלא אצטרך לעבוד עבודה מפרכת את הגוף ועכשיו נתנו אותי בקאמאנדא 36 שהוא שטראף קאמאנדא ואנכי רואה אפיסת כחות, המה כמעט לא ענו, הלכתי שמה יום יום שיעבירו אותי עכ"פ לקאמאנדא (ארגון) אחרת ולא רצו אף לשמוע ממני אלא מיד כשנכנסתי במשרד לאחר העבודה בערב מיד בא אחד וזרק אותי החוצה ככה הי' מידי יום ביום כמעט שבועיים ימים.ויהי היום פעם בשבת קודש יצאנו לעבודה בבוקר ובמקום העבודה מחמת הרעבון הגדול ראיתי שם על האשפה גל עם קליפות בלתי מבושלות מתפוחי אדמה עברתי שמה ולקטתי כמה מהקליפות מבין האשפה ואחד תפס אותי על העבירה זו ולקחו אותי הקאפא שלי ואותו האיש ומתחו אותי על ספסל, אחד ישב על כתפי והשני לקח עץ עב וארוך והכה אותי על אחורי בכל מקום שאפשר קרוב למאה הכאות עד ששים ושש או שבע ספרתי שוב הפסקתי לספור והי' כל גופי עולה ונפוח, "געשוועלען" וכמעט לא נשאר בי חיות כלל ורק בבטחונו של הקב"ה ובעזרתו בכחות האחרונות נכנסתי אח"כ להמחנה.כשנכנסתי אל המחנה לא הלכתי כלל למקום המנוחה שהי' לנו ולא ליקח המנה שנתנו שם כי מאסתי כבר בכל קצתי בחיי אלא נכנסתי להמשרד של העבודה ורציתי לספר להם ולבקש ולהתחנן על נפשי אבל ברגע שנכנסתי קם אחד ממקומו וצועק (דער שווארצער איזט שוין ווידער דא הינוס מיט איהם) השחור הזה (כך קרא אותי מפני שהי' זקני שחר וגם פני שחרחורת) הרי כבר הוא כאן עוד הפעם זרקוהו החוצה ומיד יצאתי והתחלתי לבכות בבכיות נמרצות תחת המפתן והתפללתי לה' והתחננתי לפניו מעומק הלב.ישועה ע"י נאציוהנה פתאום אני רואה ואחד מהנאצים "עס עס" עומד לנגדי ומאד נבהלתי ממנו כי ידעתי מה זאת אומרת אבל במקום לצעוק עלי שאל אותי (יונגע וואס איזט דען לויס) כלומר "נער מה קרא" ומתוך רגש הלב ובכיות אמרתי לו האיך אין רחמנות כאן ורואים שאני בין מות לחיים ואינם רוצים לעזור לי, ואני בטוח שלא הבין אף מילה שאמרתי אבל הוא נכנס להמשרד ועוד כמה רגעים הוא יצא ופנה אלי ואמר לי אל תדאג שלמחר הרשע הקאפא ווילי לא יהי' עוד אתך שיעבירוהו מהקאמאנדא (ארגון) שלכם ומתוך הבכיות אמרתי לו שאיני מאמין לא להם ולא לו כי כבר אין בי כח והם הבטיחו לו ולא ישמעו, אבל הוא באחת שאלך עכשיו למקומי בבאראק ואם לא יעשו כמו שאמר אזי מחר אבא שנית לכאן והי' נראה כאלו אמר לי שזה כבר מסודר ואם לאו שהוא כבר יסדר.יצאתי משם והגם שלא האמנתי כלום אבל מה שהוא רוח קל עבר על עצמותי והרגשתי קצת כעין חלוץ עצמות וכשבאתי על מקום החני' אמרקתי לאחד מחבירי תראה שמה שהוא יהי' בבוקר חדש והחבר שלי אמר בצחוק ודאי יהי' מקל חדש לא די לך במה שהי' היום ואעפ"כ מה שהוא זר קרא בי שהי' לי בכל השבת קודש אמונה פשוטה ושמחה בלי טעם.בלילה הזה נדדה שנתי ועברו עלי כמה מחשבות טובות ומטרידות ולא ידעתי לשום לי עצה לא יכולתי לישן קצת והייתי כמעט כמתעתע בין המחשבות בבוקר אור הנחתי תפילין על רגע ואמרתי שמע ישראל וקבלתי הקפה שחור והלכנו לאפעל מקום קיבוץ המחנות לצאת לעבודה, והנה הקאמאנדא 63 שלנו מתכנסים על מקומם והקאפא הרשע ווילי ימ"ש איננו עדיין על מקומו, ובלבי ציפיתי ציפי' אולי ירחם ה', האמנם בעוד כמה דקות והנה הרשע בא במרוצה ישר לנגדי. ונקפתי ככפור כשראיתיו, האמנם הוא רץ ובא ומחפש בין השורות עד שמצא אותי ובא אלי, ובכעסו הרים את ידו "איך וועל דיר העלפען" "אני כבר אסתדר אתך" ויצא לבי מפחד אמנם כמעט באותה רגע בא קאפא שני ורמז אלי אל תפחד מאתו הוא כבר החליפו אותו מפה ואיננו אתכם יותר ואני קבלתי את תפקידו והי' כמים קרים כמעט תחיית המתים ומאז הקיל עלי העולם שהקאפא השני הראה כלפי קצת הסברת פנים עד שעברתי אח"כ לקאמאנדא אחרת.והנה אותו הנאצי "העס עס" שראיתי בש"ק אחר הבכיות שהבטיח לי ועשו כדבריו לא ראיתיו לא קודם זה ולא לאחר זה וגם שאלתי לאחרים עליו ואמרו שלא ראו בזה נאצי עס עס ושאין זה מדרך הנאצים והם בכלל לא התערבו בחליפות גברי בעבודה כי לא איכפת להם בזה כלל, והוחלט אצלי ואצלינו שזה הי' שליח אלקים או אליהו הנביא זכור לטוב מלובש בלבושם שישמעו לדבריו ועשה מה שעשה כדי להציל אותי ואת אשר עמנו ועד היום אני מאמין באמונה שלמה שזה הי' שליח מיוחד מן השמים להציל וברוך רחמנא שמסר עלמא לעושי רצונו.בבית החולים בבונאבאחד הזמנים בחורף וקור גדול והגשם מעורב עם גליד ושלג יורד ואני בלי מלבושים ראוים ובלי מעיל וגם נעלים קרועים ונחלתי מאד במקום העבודה והרגשתי כאבים בכל הגוף מכף רגל ועד ראש והלכתי להקאפא ובקשתיו להקל מעלי העבודה שהי' בחוץ שלג מעורב עם גשם וקר מאד ולא הי' לי לא מעיל וגם הנעלים היו קרועים ונכנסו המים הקרים והוא ברשעתו צעק עלי כחיה רעה אתה עצלן צא ועבוד, ומאז ועד סוף היום הביט אחרי כל היום לראות אם אין אני מפגר בעבודה, ובדמעות בעיני בכל כחותי האחרונים עשיתי עבודתי כי ידעתי שאחרת יפול עלי ויהרגני, וכשנכנסתי לאחר העבודה במחנה מיד פניתי מה שקראו שם בית חולים (ק"ב) ומדדו החום והי' עולה מ-42 (ארבעים ושתים וחמש פסיק מעלות) וכל גופי בוער כאש ושאל הרופא אם יש לי שלשול, השבתי לו שלא, אז חתם להשאר יום אחד במחנה ולצאת לעבודה למחרתו, האמנם לא יכולתי לצאת וראיתי שאם אצא עוד לאיזה ימים אז כבר לא אוכל לחזור וחשבתי תחבולות, וביום שני נכנסתי בערב שנית להבי"ח וקבלתי עוד יום אחד להיות במחנה (בלאק שאונונג) ככה עברו כמה ימים ובעזר איזה תחבולות הכניסו אותי לבית חולים. לאחר יומיים או שלשה ימים שהייתי בבי"ח, והנה צרה חדשה השמועה שבאים הנאצים לעשות "סעלעקציא",סעלעקציא בבית החוליםוענין סעלעקציא הי' משמעותו שהפשיטו את האנשים כולם ערומים ועברו דרך רופא כלומר העמידו את אל אנשי בי"ח ערומים ועבר רופא נאצי ובירר החלשים ואת כל החולאים ושלחם לקראמעטאריאם בבירקאנא לשריפה ר"ל, כששמענו מהסעלעקציא התחילו שם בכיות וצעקות מה לעשות ואני כשלעצמי בכיתי מאד והתחרטתי שבעצמי נכנסתי לבי"ח. היה שם רופא יהודי אחד כמדומה שהי' מטוניס בקשתי מהרופא היהודי שיראה להציל אותי ולא להראות אותי ואמר שא"א להחבא והי' צערי רב מאד ואעפ"כ הרגיע קצת אותי שמאחר שאני רק איזה ימים בבי"ח ולא נחלתי כ"כ אולי יתן ה' ואנצל ובעזרת הא-ל ב"ה כך הי', שעבר הרשע אצלי והניח אותי והגם כי לעומת זה אז בעונ"ה רובם שלח לתאי הגז.לאחר הסעלעקציא פתאום שמעתי קול מצעקות בכיות ויללות גדולות הלכתי אחר הקול וראיתי בחור אחד לערך עשרים וארבע עשרים וחמש שובר את ידיו וצועק ובוכה, רציתי להרגיעו קצת והוא במרירות לבו השיב לי בזה הלשון שוין באלד זעקס יאהר ווי איך מוטשע זיך אין די ציין פון דעם לייב און נאך אזוי פיעל צרות און ליידען איז מיר אללע מאהל געלונגען ניצול צו ווערען און יעצט נאך דעם אללעמען געהט מען מיך פארברענען, אחי היקר זה כמעט שש שנים שאני בשיני הארי וסבלתי כל מיני צרות וגיהנם ועכשיו אחר כל זה הנני מוכן לשרוף בתאי הגז, דברתי קצת על לבו אבל לא מצאתי לו נחמה, ובעוד כמה שעות בא האויטא ולקח את כולם שנבררו לבירקענאו לשריפה וזה הי' הפעם האחרונה שראיתיו, ועל דא ודאי קבכינא עיני עיני ירדה מים אהאי שופרא שנשרף אקידוש השם.יציאה מבית החוליםאחר הדברים הללו כשראיתי שהבי"ח הוא מקום סכנה מאד עוד יותר מבחוץ בקשתי מהרופא שירשום אותי לצאת מהבי"ח, ובקשתי עוד מהרופא שיתן לי פתקא שאני חלש ויעבירו אותי ממקום העבודה שלי לקאמאנדא אחרת יותר קלה, וסירב מלעשות כן, אמנם אעפ"כ כשיצאתי הלכתי לקאמאנדא אחרת ואמרתי שהיום יצאתי מבי"ח ולכן מחמת חולשה חלקו אותי לעבודה במשרתן, והיות כי דבר כזה הי' מצוי והגם שלא הי' לי פתקא הסכים והלכתי לעבודה אתו. בערב כשחזרנו מהעבודה כבר הי' כל הלאגער כקדירה והביאו כולם לאפעל פלאץ שחפשו אחר אחד שנעלם וחסר, מיד הרגשתי שלא נברא זה אלא בשבילי והי' הטומעל גדול הלכו ממחנה למחנה מבלאק לבלאק עד שמצאו בארגון שיצאתי בה הי' איש אחד יותר והתברר שאני הוא, ומיד לקחו אותי שם במקום המשרד שלהם ומתוך איומים וצעקות גדולות מה זאת עשיתי ענין של סאבאטאזש וגם אפשר ליהרג בשביל זה וכדומה וכדומה, ואני עיני ולבי לשמים לבי בוכה וגופי מוקפה, הסברתי להם שאין האשמה בי שכן אמרו לי הרופאים בבי"ח שכיון שאני חלש כשאצא אלך לקאמאנדא שיש שם עבודה קלה, ובקשתי מהם כתב על זה מרופא והשיבו לי כי אין אני צריך, ודבר זה ידוע הוא אצל כולם שמי שיוצא מבי"ח והוא חלש הולך לארגון (קאמאנדא) בשביל החלושים, ולכן עשיתי כמו שאמרו לי, וגם הקאפא של הקאמאנדא החדשה קבל אותי בקאמאנדא שלו בלי כתב ולא נחבתי מעבודה ולא חשבתי שעשיתי שום עול שהרי לא אמר לי כלום שאיני שייך בקאמאנדא שלו, וכנראה שקצת הי' להם ספק או רחמנות ועכ"פ משמים רחמו עלי ושבקו אותי חי אמנם העבירו אותי מהבלאק זה שהי' פחות או יותר נח לבלאק (מחנה) אחר והי' שם הבלאקאווע כלומר הראש של אותו הבאראק רוצח גדול והכה את האנשים ועינה אותם באכזריות גדולה וגם הוא הלך אחרי, כיון שידע שהביאו אותי אליו בשביל העונש והי' חיי תלויים ממש מנגד, מחוץ תשכל חרב שחזרו אותי להעבודה שלי אותה היתה קאמאנדא נוראה שבה היו הרוגים בכל שבוע ושבוע הרבה אנשים ומחדרים בבראק אימה מהבלאקאווע ימ"ש.בלילה ההוא נדדה שנת העני בדעת ולא יכולתי להשתלט על המצב והייתי אובד עצות רק בטחתי בה' באמונה והסכמתי לקבל הכל באהבה, ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע (ירמי' ל' ז'), והקב"ה בורא הרפואה מן המכה, בעת צרה הזו ולא יכולתי ליתן לי עצה מכל הצרות הלכתי בבוקר אור לחפש מה שהוא לאכול ונכנסתי בחצר המטבח דשם והי' הכניסה אסורה לשם רק למי שעבד במטבח הי' לו היתר כניסה ואני כאור הבוקר קודם שהיו שם אנשים נכנסתי בחשאי לחפש מה שהוא לאכול שזרקו מהמטבח מאתמול - איזה קליפות מתפוחי אדמה או כיוצא בו, ובשעה זו נכנס אחד מעובדי המטבח וראה אותי ודבר אלי בלשון (יוגאסלאווי וקצת גערמאני) והבנתי קצת דבריו וברגע שראיתיו נתמוטטו רגלי אבל מיד הרגיע אותי והציע לי שאני אעשה אתו מסחר כלומר שאני אביא לו בכל יום קופסא אחת סיגריות והוא יתן לי בחלופין דלי מלא עם תפוחי אדמה מהמטבח, והיות כי אסור להוציא מהמטבח שום דבר, אבל הוא המוציא האשפה בכל בוקר אז בהוצאת האשפה הוא יוציא דלי מלא תפוחי אדמה מכוסה באשפה מלמעלה ואני אלך ואוציא את הכלי עם התפוחי אדמה ואניח שם הסיגריות,והגם שהי' הדבר כרוך בסכנת נפשות שאם ימצאו דבר כזה ויתגלה הדבר הייתי בסכנה גדולה סכנת מות, האמנם מאידך גיסא הייתי בסכנת רעב והרי אמרו בגמ' (ב"ק ס' ע"ב) רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם ואומר אם אמרנו נבא העיר והחרב בעיר ומתנו שם, מאי ואומר וכי תימא הני מילי היכא דליכא ספק נפשות אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם אם נחיינו נחיה (מלכים ב' ז') והכי הלכתא, והסכמתי לו להמסחר והוא אמר לי המקום שיניח הדלי רק ביום ראשון עמד מרחוק לראות אם אמצא המקום ונשאר על זה. עכשיו הי' מוטל עלי למצוא הסיגריות ולשכנע שזה ענין של מסחר היה הדבר מסוכן לומר למי שהוא שלא ימסור אותי, וב"ה לאחר יגיעה מצאתי מי שנתן לי סיגריות שקנו במקום העבודה מאת הגערמאנים ואני נתתי להם חילוף זה תפוחי אדמה שקבלתי ועוד נשאר לי איזה תפוחי אדמה כריוח להחיות את נפשי וחלקתי עם חברי שם כפי האפשר ולא עשיתי מזה מסחר רק כדי להחיות את נפשי כפי האפשר והשאר חלקתי לאחרים.השגחה פרטית ונס גלויוכדאי להביא כאן מעשה השגחה פרטיות שהי' מעשה שבמקום העבודה הביאו רכב (טראנספארט) עם מלט כמה דקות קודם זמן שביתת עבודה שהי' בכל יום בשעה ארבע והביאו מסעית "טראק" עם מלט בשעה רבע לארבע אחהצה"ר, ובעל הבית היינו הממונה שם על הבנינים נאצי אחד כמובן צוה להוריד את כל המלט קודם ואח"כ לילך לתוך המחנה לאגער בלע"ז, והעובדים בקאמאנדא טענו ואמרו שכבר הגיע זמן לגמור היום שעה ארבע ולכן לא יתחילו עכשיו להוריד המלט, שזה עבודה קשה ויקח זמן רב יותר משעה, הגוי הבעה"ב טען שזה סאבאטזש כי אם ישאיר מלט כל הלילה יתקלקל ובפרט אם ירדו גשמים וכיוצא, ובאמצע הויכוח גם אני הייתי שם, והנאצי נתן לי סטירה בפנים, על שלא רציתי לשמוע לו. ע"פ חוקי הלאגער לא הי' לו רשות להכות את העובדים רק לדבר עליהם או אם לא ישמעו לתת תלונה להקאפא ומשם ואילך כבר עשו לו מה שצריך. מאד נצטערתי מהסטירה אבל אין מה לעשות להתלונן אצל הקאפא הרי הוא ראה המעשה ולא אמר כלום.השגחה פרטיות ונס גלויבו ביום לאחר שבאנו אל הלאגער קמתי בבוקר השכם לצאת לחצר המטבח אולי אמצע להביא מה שהוא לאכול, והי' שם שומר וראה אותי שהלכתי למקום האשפה וחשב שהנני הולך או לגנוב או לחפש באשפה ולאכול האשפה שהקפידו גם על זה, אז רץ אלי והכה אותי באגרפו על העין וכמעט סימה את עיני ח"ו ומחמת המכה כל צד שמאל של העין נצרר הדם ועלה בנפוחה והושחר כל צד חלק הפנים הימיני אשר כמעט לא היו יכולים להכיר אותי, לקחתי סמרטוט והנחתי על המכה עד שהפסיק הדם וחזרתי להבלאקאווע וכשחזרתי להבאראק שאל אותי הראש של הבאראק (בלאק אלטעסטער) מה זה וכי הלכתי לאיזה מקום לגנוב או היה מריבה עם מי שהוא, יראתי לומר האמת ואמרתי שנפלתי בלילה על אבן וקבלתי מכה זו, והגם כי הי' מסופק בהמעשה מ"מ ע"פ נס לא עשה לי כלום.כשיצאתי על מקום האפעל אפעל פלאץ בלע"ז, שעמדו כלם לפני צאת למקום העבודה וראו אותי חברי משונה צורה ומכה רבה וגדולה וכולם שאלו מה קרה ואמרתי לאחד מחברי עכשיו אם תהי' אתי נוכל להעביר את הראש הנ"ל שהי' רשע גדול אבל רק תגידו שראיתם שנתן לי סטירה. כשהגיע הקאפא וראה אותי ואת פני שאל אותי מה קרה, אמרתי לו שזה מהמכה שקבלתי אתמול מהנאצי סטירה ואמרתי להקאפא שידבר עם הנ"ל ואם לא אז אלך ל"רעפארט" וזה הי' מהתפקיד של הקאפא להשגיח על אנשיו שלא יכו אותם וכיוצא בזה ולכן הקאפא אף שהי' רשע גדול מ"מ הרגיש בעצמו כחייב לברר הדבר. מיד כשבאנו על מקום העבודה הקאפא הלך לדבר עם הממונה הנ"ל והוא בא לראות אותי וגם הוא הופתע ושאל מה זה, אמרתי לו אתמול נתת לי סטירה ומיד על הדרך התנפח כל הפנים אז שאל אני נתתי סטירה בלשון תמיה, והשבתי בנחת כן וכולם ראו, ורק אחר שהלכתי הביתה התנפח וזה מהסטירה שלו. וגם בבלאק הבלאקאווע יודע שכן אמרתי לו מיד שראה אותי וכן כולם יודעים מזה וכן דברתי בבוקר להקאפא והחברים. והנה דבר כזה הי' עלול להביא לו לקאפא צרות וגם לו אם היו עדים והעידו שהוא הכה אחד מהעובדים והי' על לא דבר, הקאפא והנאצי הלכו להם ודברו מה שדברו וחזר ואני יראתי לשאול מה קרה אח"כ אבל מאז הוקל עלי קצת ולא הביטו אחרי בכל פעם, ואדרבה הממונה הבעה"ב כשראה אותי פנה לצד אחר וגם הקאפא הי' קצת במבוכה וכיון שאני לא הלכתי לרעפארט לעשות תלונה נגד הבעה"ב והקאפא ונשאר הדבר תלוי ועומד.העברה לבאראק אחרלאחר מעשה זו נכנס במחשבתי שאני חייב לעשות מה שהוא כדי לעבור מהבאראק זה ומהקאמנדא זו שהכניסו אותי כעונש קאמאנדא, והרגשתי שע"י המעשה שעברה יהיו שניהם מרוצין לפטור ממנו, הקאפא מאחריות שלו בשבילי, והממונה מהפחד שלא אעשה רעפארט ויהי' לו מזה צרות כי חשבו שאני אוכל לגייס את כל אנשי הקאמנדא להעיד על הממונה הנ"ל, גם זה המציאות היתה שהייתי מוכה מכה גדולה על חצי הפנים. והנה נתתי עיני בקאמנדא מספר 701 שהיתה קאמנדא לפי השמועה נוחה לבני אדם, וחשבתי עצה היאך לעבור.בכאן שוב הי' השגחה פרטית, כי כיון שהזמין לי ה' הענין של תפוחי אדמה וסיגריות עכשיו אספתי קופסא של סיגריות בקושי מהעסק של התפוחי אדמה והי' לי בקאמאנדא החדשה בן דוד והי' בידידות עם הקאפא החדש ובקשתיו שידבר עתו לקבל אותי בקאמנדא זו נתתי לו הקופסה עם הציגריות ליתן לו כשכר בשביל להכניסני בקאמאנדא שלו. ואז עמדתי בדיבורים עם הקאפא הרשע שלי בקאמאנדא 36 ובקשתיו שכדי לשכוח את כל הענין ושאני לא אלך לרעפארט שיתן לי כתב שחרור מקאמאנדא שלו ויעבירנו לקאמאנדא 701, והוא הי' קצת מהסס כי לא יקבלו אותי שם ובפרט מקאמאנדא שלו והשבתי לו שאל ידאג בשביל זה שאני כבר סדרתי סכמתי שיקבל אותי ורק צריך הסכמתו ולכן אבקשו שידבר עם הקאפא השני שמשחרר אותי, והסכים מיד ועוד באותה הלילה כשנכנסנו להלאגער דבר אתו ונסתיים הענין. זה הסכים ליקח אותי בקאמאנדא שלו והקאפא שלי הסכים להחליף אותי ונכנסו שניהם שם במשרד העובדים והעבירו אותי מקאמאנדא לקאמאנדא וקבלתי ידיעה שלמחר אצא בקאמאנדא החדשה מספר ק"ז (107) ממספר 63. וכמעט ברכתי ברכת מחיי מתים, על הידועה שנגמר הדבר, כי אצלי הי' זה בגדר מי יחי' או מי ימות ונתקיים מי יחי'.ב' סטירות לדמי פירודלערך בשעה שמונה בערב שמעתי כרוז מהשטובע דינסט בלע"ז קורא את שמי נזדעזעתי מה קרה, אבל הוא בא ואמר לי שקיבלו צו להעביר אותי לבאראק אחר (מס' 27) הוא לא ידע הטעם אבל אני כבר הבנתי כיון שהחליפו לי הקאמאנדא ממילא החליפו גם הבלאק שלי כי אנשי עובדי הקאמאנדא 701 היו כולם בבלאק 27 שהי' לפי המושג בלאק נוח, ומיד לקחתי לי את הכלי שלי לאכילה שזה הכל שהי לי כלי וכף לאכול, ובאתי לפני הבלאקאווע והרשע בא אלי והושיט לי שתי סטירות מפה ומפה בכח כמעט שנפלתי לארץ ואמר לי זה לך (לעצט געלט) דמי פירוד שאני נותן לך, ואני אכתוב גם להבלאקאווע שאתה הולך שידע מי אתה וידע איך להתנהג עמך. מאד פחדתי שלא יכתוב עלי מעשה רשע הגם שלא הי' לי שום משא ומתן ומגע ומשא אתו עד היום אבל הי' רשע גדול ומי יודע מה יכתוב ולא ידעתי מה לעשות ומה לענות, ולא עניתי כלום. וציפיתי לישועה. קודם יציאתי בדק אותי שנית וחפש אצלי מראש ועד רגל אם לא לקחתי מה שהוא או אם יש לי מה שהוא שיכול ליקח ולא מצא אצלי רק הכף במה לאכול שהי' מצד השני הידיד נשחז כעין סכין כדי לחתוך הפת לאכול. ולקח את הכף ממני וככה שלח אותי עם השמש הנ"ל ועם התיק שלי. ואני הייתי מפחד מאד מי יודע מה יעשה לי הבלאקאווע החדש כאשר יראה מה שכתב זה הרשע אליו בשבילי.קבלה בסבר פנים יפותלהפתעה שלי כשבאתי להבלאק החדש מצאתי איש יהודי מבערלין שהי' שם הבלאקאווע איש נוח וקיבל אותי בסבר פנים יפות, וצוה לשמשו ליתן לי מטה למעלה על קומה שלישית שהיו שנים ישנים תחתי כי היו כעין עליה שלש מטות זה על זה. והיות כי עדיין לא התפללתי מעריב כי בכל יום התפללתי מחוץ לבלאק שהי' לנו שם מקום מוכן למנין להתפלל אבל מחמת הסיבוכים של כל הלילה שמתי המצנפת על ראשי וישבתי למעלה על המטה והתחלתי להתפלל ערבית. פחדתי לירד ולהתפלל כי מי יודע במקום חדש מה יעשו לי אם יראו אותי אני חובש כובע ומתפלל, ולכן התפללתי כחנה שפתותי נעות וקולי בל ישמע, פתאום ראיתי הבלאקאווע החדש שעבר דרך מטתי כנראה שרצה לדעת ולתהות על קנקני איזה מין ברי' זה, וכשראיתי אותו עובר מחמת פחד בחפזון לקחתי המצנפת מעל ראשי ושכבתי על המטה וכנראה שהרגיש האיך זה נבהלתי מאד ואז השיב לי בניחותא אתה מתפלל, פה תוכל להתפלל בלי מפריע (דא בעטעסט האבע קיין אנגסט דא קענסטו בעטען אן איין שטער) והיה זה הדיבור הראשון אלי במחנות ששמעתי מאיש לדבר בדרך ניחותא ורחמים. שוב במשך הזמן נתברר לי שהוא הי' מבערלין יהודי דתי והי' לו שופר וטלית ותפילין, השם ישלם לו בג"ע על חסדו וטובו שעשה עמי ועם אחרים שם.חנוכה בבונאהנה בחנוכה לא היו לנו נרות להדליק, ופשוט דהו"ל בזמן השמד שמניחו על שלחנו ודיו אם יש לו אבל באמת כיון שלא הי' לא שלחן ולא בית ולא נרות בעונ"ה לא יכולנו לקיים המצוה הגם שהיו יחודים שאפשר להם שקבלו נר אחד והדליקו מ"מ בעונ"ה לא הי' לי ביכולת אפילו לברך מדין הרואה כי לא ראיתי אבל אמרנו הלל ביום בתפלה וקריאת התורה מאן דכר שמיה בעונ"ה.לאחר ששהינו במחנה מאנאוויטץ כל הקיץ עד לאחר חנוכה ובכל יום בכליון עינים אולי יחוס ה' עם עני ואביון ויגאלינו כי מידי יום יום נתמעטו ונשארנו מעט מהרבה בעונ"ה, והאמעריקאים באו מפעם לפעם ועכשיו עוד יותר לפצוץ ולהשבית המרכזי' החשמלית שאנחנו בנינו שמה וכשבאו לזרוק הפצצות באמבעס פעם הקריבו להמחנה בונא וכשראו העס-עס השומרים עלינו עזבו את מקום משמרתם ויצאו לצד אחד בחוץ המחנה כדי שלא יתפסו מן החיל אויר האמעריקאי, וכשיצאו והניחו הכל פתוח רמזו שגם הנשמרים כלומר ההעפטלינגען שהיינו נקראים יצאו, ויצאו בבהלה ממקום המוקף אחריהם והנה כשהלכו ועזבו האמעריקאים התחילו הנאצים לצעוק למה יצאו וכולם יחזרו וכלם רצו בכח לחזרה אבל הם הוציאו הכלי זיין וירו בין העם וראיתי שני בחורים אחד רץ ונופל ואחריו השני נפלו שניהם מתים.יציאה מבונא לבוכנוואלדבאותו הזמן התחילו המלחמות סביבות המחנה שלנו שהצבא של ברה"מ (הרוסים) התחילו לרדוף את הנאצים וכבר נשמעו התתוחים מסביבות המחנה וחשבנו שאולי יעזור ה' ונשתחרר מיד אבל רשעים אפי' בפתחי של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, ולכן ביום רביעי שלמספרם 18 יאנואר בא צו לכל המחנות להנסוג אחור וליקח את כל היהודים מהמחנות בתוככי גערמאניא ולאחר כן ח"ו להשמיד את כל שונאי ישראל ואז התחילו הימים הקשים כפלים ממה שהיו עד הנה.בשעה שיצאנו על הדרך ביום רביעי אחצה"ר קבל כל אחד חצי לחם וסמיכה לכסות עצמו לשינה ובזה יצאנו לדרך, הקור הי' נורא והשלג גדול ואנחנו בלי מלבושים רק קרוע ובלוע בלי נעלים ולא היו לי רק מנעלים של עץ ואנחנו נרדפנו מהם, הלכנו בכל הלילה בלוית הנאצים ה"עס עס" לערך עשרת אלפים אנשים ובאותה הלילה נפלו בדרך ארבעה מה"עס. עס." שלא היו יכולים לילך וירו אותם והרבה הרבה מאחינו בנ"י שנפלו בדרך בעונ"ה שלא היו יכולים לילך והלכנו משם ביום ובלילה עד הבוקר בשעה תשע בלי שינה כלל ובלי אכילה ושתיה והשלג גדול וגבוה עד כמעט הברכיים עד שהגענו לכפר קאטרינא סלאוו. שם העמידו אותנו בחצר שלמי שהוא ולא נתנו לנו רשות לצאת ולבא רק או לישב על השלג או לטייל אנא ואנא שלא נמות מהקר. לא נתנו לאכול או לשתות כלום וככה נסתבבנו שם עד שעה שלשה אחהצה"ר.עליה לרכבתבשעה שלישית צוו לנו להכן לדרך אנטרעטען והתחלנו בדרך שוב כל היום וכל הלילה ליל שישי וכן כל היום שישי הלכנו בדרך ובמצב הזה עד שבערב שבת סמוך לשקיעה הגענו למחנה גלייאוויץ שהי' ג"כ שייך לאבער שלעזיען והי' הקור גדול מאד והגענו לשם עש"ק בלילה כלומר ליל ש"ק ולא הי' מקום ללון כי היו שם הרבה אנשים ממחנות רבות שבאו לשם ומחמת עיפות מן הדרך כל כך זמן בלי מזון ומשתה, הצענו סמיכה על השלג לישן שם על השלג והנה בעוד כמה רגעים הרגשתי שידי ורגלי כבר התחילו להקפות וכמעט יצתה נשמתי ובכל כחי התעוררתי ואת ש"ב שהי' שכב אצלי ואמרתי מיד לעמוד שבאם נשכב ככה עוד מעט ונמות וכן עשינו והרבה שלא עשו כן מתו שמה, והתחלתי לחפש מקום ליכנס בפנים באיזה בית ואפי' רק לעמוד אבל בפנים ולא בחוץ על החצר תחת כפת הרקיע וקור גדול כזה והי' שם חדר לנטילה נכנסתי לשמה ושם היו חמורים אנשים וכמעט הרגו זה את זה וחפשתי שוב מקום והי' שם באראק מלא אנשים ופתחתי החלון בע"כ שלא רצו להניח לפתוח ולאחר המצאות ותחבולות עלתה בידי ליכנס עכ"פ דרך חלון לבאראק והייתי שם עד הבוקר.שבת קודש הבוקר אור ויצאנו על השלג שנית כי לא הניחו לנו להיות שמה בבאראק הותיקים משם ואין מזון כבר מיום רביעי ואין מקום לישב, הקור נורא שורף ורק עוברים ושבים ומחכים ומצפים לישועת ה' ככה עבר יום השב"ק חפשתי מקום להחבא ולהשאר שם ולא לילך עוד משם והלאה אבל לא הי' במציאות למצא מקום כזה כי הכל גלוי. ביום ראשון התחילו להוציא האנשים מגלייעוויץ ולשלחם הלאה בגערמאניא והביאו רכבת פתוחה מה שהיו להעביר סוסים ממקום למקום והכניסו לערך מאה ושלשים איש בכל מסעית רכב שכמעט לא הי' שם מקום לעמוד וכ"ש שלא הי' מקום לישב.צדה לדרךכשעלו על הרכב נתנו צדה לדרך, כדאי להזכיר שזה היה פעם הראשונה שנתנו מה שהוא לאכול לאחר שקבלנו חצי לחם ביום רביעי העבר כשיצאנו מבונא ועד היום יום ראשון בערב לא קבלנו שום מאכל, כלל וכלל לא. בעת עלות לרכב נתנו לכל אחד הנכנס חלק שמנה עשר מלחם, או חלקו לעשרים חלקים לחם אחד של שני קילא גראם וגם חתיכה קטנה של סאלאמי ובזה נכנסו ברכבת, (הסאלאמי לא אכלתי רק נתתי לאיש אחר והוא נתן לי חלקו של לחם), וזה הי' המאכל שנתנו עד עש"ק בלילה. כשעלינו ברכב התחיל השלג לירד עלינו ונמס על הבגדים והקור גדול הולך וחזק והמלבושים שנרטבו מהשלג שנמס עלינו נעשו כפור וכאשר אך יצא יצא הרכבת בתנועה הראשונה ואנחנו כולנו כי אין מקום לישב ומהתנועה נפלו רובם על פניהם או לאחוריהם זה על זה ונהרגו כמה מאתנו וכמה נפצעו בעונ"ה וככה בזה המצב נסענו מגליאוויץ דרך ברין טשעכאסלאוואקיא לגערמאניא מיום ראשון עד יום ששי לאחר הצהרים בלי קבלת מזון ומחיה ולא מים לשתות.לאחר הנפילה זו ברכב שכתבתי בסמוך כמה בעונ"ה שברו רגל או יד ולא היו יכולים לעמוד ולא לישב ולכן בקושי לאחר בקשות רבות עלתה לי לשחרר מקום קטן להני שנפצעו ולהושיבם עכ"פ על קרקע הרכב ולהקל עליהם היסורים כפי האפשר. כדאי כאן לרשום (ולא אצטרך לשוב לזה), כי הגם כי ביום הראשון לא הי' מקום ברכבת לעמוד ביום שני ושלישי כבר היה מקום לישב ואפילו לישן כי הרבה מאתנו מתו ככה שמחמשת אלפים שיצאנו משם כשהגיענו לבוכענוואלד לא הגענו אלא לערך שש מאות משוברים ומדוכים וכשפתחו את הדלת לרדת מן הרכבת לא הי' בנו כח לא לעמוד ולא לרדת ולא לילך ובאו כמה מהאנשים שהיו בבוכענוואלד וסייעו אותנו להכנס להמחנה בבוכענוואלד והי' זה כבר עש"ק לפנות ערב והוא "מיום רביעי השבוע שעברה עשרה ימים על הדרך בלי מאכל ומשתה וכשראו אותנו אחינו בבוכענוואלד ניסו קצת להרגיע אותנו שפה לאחר שנכנס למחנה יהי' יותר טוב ועוד דברי תנחומין אבל באמת לא היה כן כמו שאמרו.מעשה עמלקגם פה כדאי להזכיר ממעשה עמלק כשעברנו דרך עיר "ברין" בטשקאסלאו' עבר הרכבת תחת גשר והרבה מאתנו ידעו שפת טשעכין ודרשו שלום בשפתם ואנשי ברין הלכו אז לעבודתם והיו מהם ולהם מה שלקחו לארוחת צהרים או מה שהוא מאכל קל וזרקו מה שלהם לתוך הרכבת, והי' שם אופה אחד ששמע רץ ויצא החוצה עם סל של לחמניות והנאצים ברשעתם ירו עליו שלא יביא הלחם לנו וחזר אותו האופה עם הלחמניות. שם הביאו לכמה וואגאנען ברכבת קצת מרק חם האמנם מיד החזירו גם את זה או שפכו אותו ולא הגיעו רק לאיזה מהם מעט מזעיר.עוד זכור אזכור נס גדול שנעשה לי שם, לזכרון בעלמא כי בברין הנ"ל זרק מי שהוא מעוברי דרך העיר תפוח קטן לתוך הרכבת ואני תפשתי אותי ולפי שהיו שם הרבה שרצו לחטפו ממני הכנסתיו כולו בפה, ובאו שנים והחזיקו בי ורצו להוציאו בכח מן הפה, והתחיל אחד לפתוח הפה ולהכניס ידו בפי ואז בלעתי את התפוח כמו שהוא בלי לעיסה והי' נס גדול שלא נחנקו שונאיהם של ישראל באותה שעה. ולא אכלתי בשביל רעבון שכבר הרגשתי שום רעבון רק חשבתי היות כי מבואר ברמב"ם דא"א לחיות יותר מז' ימים בלי מאכל, והיות כי כבר אכלתי תפוח קטן זה ודאי אוכל לחיות עוד שבוע ימים עכ"פ.בוכנוואלדלפני שהגיענו לבוכענוואלד עמדה הרכבת מפני שקבל ידיעה המהנדס הרכבת קאנדאקטאר בלע"ז שהיות שבבוכענוואלד נתמלאה כבר ויש יותר אנשים (אסורים) ממה שיכולים לקבל ולכן עלינו להמשיך ללמחנה לאגער אחר עוד מהלך יום או יומים, כששמעו האשים שעוד נשארו חיים על הרכבת הרבה מהם יצאו מדעתם ונשתגעו והתחילו צעקות משונות ר"ל מחמת הצער שכבר חכו להשאר פה ולא יכלו עוד לקבל ולסבול הצרות, ומיהו בינתיים לאחר שעמדנו לערך שעה או יותר ונתברר שאיןעל הרכבת רק לערך מספר קטן של כשש מאות איש (מחמשת אלפים שעלו) סדרו במחנה להמשיך לבוכענוואלד והגיע לשם הרכבת בליל שבת.כשהגענו לבוכענוואלד הסבירו לנו שא"א עוד הלילה ליכנס לפנים בבאראקים כי אי אפשר ליכנס בבאראקים עד שיכנסו כולם במרחץ לכבס מהכנים ושאר דברים וכבר בלילה אי אפשר לסדר ע"כ צריכים להיות עוד לילה בחוץ על השלג בלי מאכל ומשתה ושוב התחילו לצעוק והיתה שם צעקה גדולה כי לא הי' אפשר עוד לסבול ולחיות לילה אחת בחוץ ונפלה עצה בלבי והי' שם ש"ב אתי ולקחתיו בראשו ואמרתי לאדם שני שיקחנו ברגליו ושננו נשאנו אותו עד לפתח המרחץ ודפקנו על הדלת בבכיות שזה אחינו והוא ח"ו נוטה למות ובאם לא יכנסוהו ימות בקור וברוב חנינה חמלו עליו ועלינו והכניסו אותנו בפנים במקום המרחץ שהי' חם יותר מבחוץ ואחד מהם הי' לו קצת מאכל חם בקערה, לערך שתים או שלשה כפות ונתן לי ואכלתיו לאחר שלא קבלנו מאכל זה כמה ימים.במרחץ גלחו אותנו והשיבו אותנו תחת מי המקלחת ולא הי' לנו כח לעמוד תחת המקלחת מים חמים והגם שהזהירו אותנו שלא לשתות מן המים שממקלחת שהם היו מעורבים עם בורית מ"מ לא היה בנו כח ואומץ למנוע כי כבר היינו שבוע ימים בלי מים רק מה שאכלנו קצת מהשלג שנפל ברכבת עלינו ובלשונינו היינו מלקקים זה מזה השלג ולכן שכבנו תחת המקלחת ופתחתי את פי והמים ירדו לתוך הפה ועלי יחד, ולאחר ערך שעה אחת יצאנו משם נתנו לנו חלוק ארוך אחד ובלי נעלים רק יחף יצאנו משם למקום באראק לפני הפתח של הבאראק הי' שם חבית מלאה מרק חם ונתנו לכל אחד כף אחת מהמרק ונכנסנו בפנים הבאראק והלכנו לישן ולנוח על קרשים קרושים מלאים קרח נחנו זה אצל זה ששה על קרש אחד וכן למעלה מזה, ג' קומות זה למעלה מזה. המקום הי' צר ונמוך כך שלא הי' מקום לישב וליכנס רק למעך עצמו לפנים.בבוכענוואלד כבר לא הלכנו לעבודה כי כבר הרשעים ראו שהמלחמה מתקרבת לסוף ויהי' אחריתם מרה ומ"מ לא הפסיקו מלענות אותנו והי' עוד העינוי יותר מקודם שכמעט לא נתנו לאכול רק פעם ביום איזה מרק שהי' כמעט כל מים וקצת פת ובכל יום ויום היינו צריכים לעמוד בחוץ על השלג והגשם בקור גדול שעות על אפיל כביכול למנות אותנו כמה יש וכמה מתו וכמה ברחו והי' ממש נוגע לפק"נ בכל יום לעמוד שעות ולא אפשר הי' לישב רק לעמוד במקום אחד בקור ושלג בלי מלבושים ורובם בלי נעלים, ככה ישבנו שמה ג' חדשים וכוונתם היה באמת שימותו כלם ח"ו.תענית אסתר בוויימארהאמנם בוכענוואלד קובע פרשה בפני עצמה כי שם הי' הצרות גדולות עד אין לשער, הרעב הי' גדול מאד במחנינו עד כדי כך שבעיני ראיתי שם איזה אנשים שהיו ג"כ במחנה והם מהרוסים שחתכו ירך מאדם אחד מת ובשלו אותו ואכלוהו ועוד מעשיות כאלו ממש הי' נמצא לאכול בשר עצמן, גם מלבושים היינו חסרים אפילו מה שהי' במחנות הקודמות הי' כאן פחות והקור הי' גדול ונורא ובכל יום ויום היינו עומדין על אפעל פלאץ שעות בבוקר ושעות לפנות ערב בלי מזון ומחיה על הקור והרבה נפלו ומתו מהצרות והעינוים הקשים.בתענית אסתר עברה שמועה במחנה שאפשר שיוצאין כמה אנשים מחוץ להמחנה עם שמירת העס. ס. להוריד חטים מרכבת שמביאין לעיר הסמוכה לוויימאר ונפל לי מחשבה אולי יהי' איזה מציאות ואפשרות ללקט חטים מפוזרים משק קרוע או שום דבר אחר להחיות את נפשו ואפי' חטים חיים, ועוד מחשבה שמחר פורים אולי ירחםה' ונמצא שאר מין מאכל, וגם במחשבה אולי יהי' אפשר ליקח קצת חטים שהרי ימי הפסח מגיעים, ומיד ששמעתי הכרוז מי מוכן לצאתהייתי מן הראשונים לעמוד שם לצאת וכבר הרבה קנאו בי שהצלחתי לצאת.והנה יצאנו על הדרך עם לויית של ה'ס.ס. דרך של י"ב קילאמעטער לערך ולקח הדרך כשעתיים ובשעה עשר כבר היינו על התחנה וחכינו על הרכבת שמביא החטים, חכינו עד שעה שתים והרכבת לא הגיע נתברר שעל הדרך חיל האויר האמעריקאי ראו הרכבת וזרקו עליהן באמבעס ופצצו הרכבת, עתה ניתן לנו צו לחזור לבוכענוואלד ה'ס.ס. חזרו במסעית ואנחנו ברגל. רעבים גם צמאים לא אכלנו בבוקר שיצאנו השכם להיות שם בזמן ועכשיו לחזור ממש ככה כמעט הגיע ליציאת נשמה.חיל אמעריקאי חיל אויר אמעריקאי שהיו שם בסביבה כנראה הרגישו המסעית שהיו בו ה'ס.ס. וראינו היאך הם מורידים עצמן לזרוק באמבעס עליהם כי חשבו שזה איזה חלק מחיילים, ה'ס.ס. במהירות לקחו כמה מעילים מעתנו והרימו אותם על נס שיראו האמעריקאים שזה לא חיילים רק אסורים במחנות והועיל שראו כנראה מהמטוסים והלכו להם האמעריקאים וככה הצילו את עצמם הרשעים על חשבונינו. לאט לאט חזרנו לעת ערב לבוכענוואלד עיפים רעבים לא קבלנו כלום ולא מצאנו כלום לאכול בחוץ וגם אבדנו המנה שנתנו בבוכענוואלד כיון שלא היינו בזמן החלוקת המנות התפללתי מנחה ומעריב אין מגילה אין סעודה שכבתי על הקרשים לנוח מכל העמל ויגיעה לריק.באותו ערב בא אלי אחד ממכירי מעירנו ואמר לי בזה הלשון כשתצא ותשתחרר מפה אם תמצא אחד מבני תגיד להם היא"צ שלי שהוא ערב פורים, אמרתי לו ר' יצחק הירש וואס רעדט איר איר וועט באפרייט ווערען מיט מיר, אז אמר ניין רגלי כבר הם נפוחות מרעב ואני כבר אמות, השבתי לו גם רגלי נפוחות והוא השיב יש חילוק, ובין כך ובין כך בעוד שאני מסתכל אנה ואנה ור' איציק הירש כבר איננו הי"ד, וכשחזרתי לאחר המלחמה באתי ומצאתי את בנו בארצנו הקדושה ר' מנדל בן ציון ואמרתי לו זמן היא"צ של אביו. ומאז בכל יום ויום ובכל שעה ושעה הצרות מתרבות ובכל שעה ושעה נחלש כח הסבל, ופשוט שבאמת כח טבעי כבר לא הי' בנו כלל ורק הכח הרוחני ורוח החיים והרצון לחיות ולראות נקמה באותן הרשעים הוא שהחזיק אותנו, והיה כל מי שלרגע עזב האמונה והבטחון והרצון לחיות מיד חלף הלך לו בעונ"ה.פעמים יכולנו להתפלל ופעמים לא הי' אפשר מפני הנקיות שלא הי' שם וגם לא הי' שם סידור, ומיהו בעזה"י הנחתי תפילין כל האפשר לרגע עכ"פ, ולא הי' ספר ללמוד רק כמה דפים שהיו נמצאים פה ופה.לפני פסח יצאה שמועה שהחיילים של ארה"ב מתקרבים לבוכענוואלד וביותר נתפשטה השמועה ע"י כמה שהיה להם ראדיא שעשו לעצמן בבוכענוואלד, והי' השמחה גדולה בין האסורים בכל המחנה שעוד עוד רגעים ואנחנו משוחררים, אבל עוד מעט והופרה השמחה בראותינו שהחיילים האמעריקאים לאחר שקצת התקדמו עמדו שם זמן רב איזה ימים ובאותה שעה התחילו הנאצים להוציא בכל יום ויום כמה אלפים אנשים מבוכענוואלד, והביאו אותם עוד יותר בגערמאניא למחנות שהיו שם או פשוט להרוג אותם על הדרך כאשר הכניסו אותם ביער והרגום ואחרים מהם רצו להעביר למקומות אחרים, והוציאו בימים אלו מבוכענוואל לערך חמשים או ששים אלף איש ובשבועות האחרונות היו בבוכענוועלד לערך 88.000 או שמנים וחמש אלף שבוים רובם היו יהודים שהביאום ממחנות אחרות, ובשעת השחרור לא היו יותר מחמשה ועשרים אלף.מארשאל פעטען הרשע ימ"שגם פה מקום לרשום הרשעות של הגוים והשנאה לעם ישראל שמקלקלת את השורה, שראש חיל אמעריקאי "מארשאל פעטאן" ימ"ש שהי' הקצין שלהם באיזור זה בכיון עמד מלהתקדם עם החיילים כמה פרסאות לפני בוכענוואלד יותר משבוע כדי שיוכלו להשמיד או להריק את המחנה ועזרו בזה למיתת אלפים מישראל ברגע האחרונה, עכ"פ לא עשו כלום למנוע ההשמדה הסופית בעונ"ה ממחנה בוכענוואלד מה שהי' בשבוע האחרונה שכמעט רובם מתו אז ונשמדו ע"י הרשעים הארורים ימ"ש.פסח בבוכנוואלדבפסח לא הי' לנו מצות ולא שום דבר יותר מכל יום אבל הי' שם אדם אחד שהשיג קצת חטים מאיזה מקום מחוץ למחנה ולקחו שתי אבנים וטחנו החטים על האבנים ועשו מהם קמח ולשו ועשו שלש מצות קטנות וישבנו שם וערכנו סדר ושאלו את הקושיות רובם מאתנו לא הי' לנו מצות ובאותו זמן הרעב כ"כ נתגבר אשר ראיתי במו עיני כאשר אחד מן השבוים לקח חלק ממת אחד ובשלו אוי לעינים שכך ראו, וכדאי להזכיר שהגם שלא הי' אפשר להשיג מאכל כשר לפסח ומ"מ הי' שם קצתם מאתנו שלא אכלו חמץ ומה שקבלו נתנו לאחרים והם בתמורה זו נתנו להם תפוחי אדמה אם היו להם וכיוצא בו והיו שם כאלו שגם לא רצו ליתן את שלהם לאחרים שחשבו זה בכלל לפנ"ע לא תתן מכשול ליתן לבן ישראל לאכול חמץ בפסח (הגם שלהלכה לא הי' ספק שהיה מותר לאכול אפילו חמץ ממש מטעם פק"נ שהי' פק"נ ממש.)בשביעי של פסח לעת ערב יצא כרוז במחנינו שכל מי שהוא יהודי יצא למקום אפעל כלומר בחצר ויצאו הרבה יהודים וגם אני בתוכם ולא ידעתי מה בדעתם ומה רוצים אבל השבוים הגוים שמחו שמחה רבה וגדולה שלוקחים היהודים וימיתו אותם ונתחרטתי מאד שיצאתי אבל כבר לא הי' בידי לחזור, האמנם בעמדם כמה שעות על החצר החזירו את כלם וגם אני חזרתי בתוכם, אמנם כבר התחרטתי על הצעד הראשון והחלטתי שזה ענין מסוכן מאד שהם אומרים להיהודים לצאת לכן החלטתי שאם יקראו עוד שנית לא אצא בעצמי וכן היה.שכיבה עם המתיםבלילה זו שכבנו על הקרשים כמו עד השתא ובבוקר יצא כרוז שנית שכלם יצאו לחוץ אל החצר וכל בני אומה ואומה יעמדו אצל בני אומתו, הרוסים אצל הרוסים הצרפתים אצל הצרפתים האיטליאנים אצל האיטלקים ולהבדיל היהודים אצל היהודים ולזה כבר נעשה מבוכה והחלטתי כי לא רציתי לצאת מפני החשש שיוציאו היהודים וימיתו אותם ולכן היות שהי' בפינה אחת אנשים שמתו הלילה ושכבתי בין המתים והיות כי זה דרכם של הרשעים שהי' להם סדר ובחשבם את המנין ראו שחסר להם אחד ושמעתי שהולכים ומחפשים את האחד והי' מספר שלי ופחדתי מאד ולא אמרתי דבר בינתים שזה לקח כשעה שמעתי שאומרים למשמש שטובעדינסט לך ומנה את המתים ותיכף בא למנות המתים ומצא אחד יותר ומיד הכריז הנה הרי הוא מת ומונח בין המתים ותעמוד החיפוש.האמנם היות כי פחדתי שאם אשכב בין המתים ובין כך ובין כך יבאו להוציא את המתים ויביאום לתנור הגז לשריפה ויקחו גם אותי ולכן הראתי קצת סימני חיות ואז הכריז שנית הנהו חצי מת "ער איזט האלב טויט" ואז בא אחד והוציא אותי מבין המתים והניחו שם ספסל אחד שהניחו עליו כמה גוססים שלא יכלו ללכת ברגליהם וגם אני בתוכם והיו שם לערך י"ג או י"ד אנשים. וכדי לברר זהות האנשים אם הם יהודים או משאר האומות בא הסגן שם ושאל את כל אחד שם האומה שלו והתחיל באחד ושאלן וואס ביזט דא (מה אתה) והשיב טאליאנא חזר ושאלו יודע טאליאנא כלומר יהודי והוא אמר לא אז צוה לו להוריד המכנסים וכיון שראה שהי' נמול הוציאו מיד משם וזרקו החוצה בין היהודים ואח"כ בא להשני שישב שם ושאלו כראשון וג"כ עשה לו כמעשהו ואז הגיע אלי ומאד פחדתי ורעתי ולקחתי סמיכה והורדתי עלי ועל ראשי וחשבתי שאם ישאל אותי שאם אני יהודי הרי אסור לומר שאיני יהודי אבל החו"י כתב שמותר לומר מילתא דמשתמע בתרי אנפי למשל יאמר כן יודע דבלשונינו כן הוא תרגומו שכן הוא שהוא יהודי אבל בלשון לע"ז "כן יודע" משמע שאינו יהודי, ומחסדי ה' הי' שבא אלי ושאל אותי בלשון פאלאני "אטי שטא" ומה אתה והשבתי לו ברתת שלא הבין אפילו מה שאמרתי ושאל עוד פעם אתה פולסקי שחשב שאמרתי לו ככה שהוא הי' פולאני ובשפה רכה אמרתי דברים בלתי מובנים ומאת ה' היתה זאת שהניח אותי ולא בדק אחרי כלל ונשארתי שהמ עד שיצאו משם.הריגות קודם השחרורלאחר שבררו כל מה שהי' בידם הוציאו את כל היהודים שיצאו לחצר מחוץ למחנה בוכענוואלד והרבה מהם הרגו ביערות ואחרים הוליכו למחנות אחרות כגון דארא או דאכא, והנה לאחר שחזרו הגוים להבאראקים שלהם יצאו הרבה יהודים שג"כ הסתירו עצמן ויצאו בין הנשארים ואז ראינו כמה מהרשעות אצל הגוים שהגם שהם ג"כ היו שבוים ואסורים במחנות כמוני מ"מ כשראו יהודי מיד הלכו למסור גם זה יהודי וגם אלי בא אחד ובאצבעו הראה עלי הרי גם זה יהודי והי' שם גוי אחד (אולי אליהו הנביא) שהרים קולו עליו ואמר מה אתה אומר שזה יהודי והלא זה חברי והלך לו המסור. אח"כ התחילו הנאצים להוציא ממחנה בוכענוואלד בכל יום לערך שבעת אלפים איש כי כבר לא הי' יהודים להוציא שכבר יצאו ביום ראשון כביכול כולם, והיה בכל יום יצאו מלאכי חבלה מהמחנה ואספו כשבעת אלפים איש והוציאם החוצה מחוץ למחנה והוליכם למקומות אחרים או הרגום ביערות ובכל יום כשיצאו המחבלים לחפש אחר האנשים במחנה נחביתי בכל יום במקום אחר, ופעם ראיתי שם מכונה גדולה שעושה צימענט והיתה עד חצי' עם מים והיו המים נקרשים וקרח עליו מלמעלה ושברתי את הקרח ונכנסתי בהמכונה וישבתי במים לערך 3-4 שעות עד יעבור זעם המחבלים.ביום כ"ו למטמוני"ם הצליחו הרשעים והוציאו את כלנו להחצר ולהוציא אותנו החוצה כלומר מחוץ לבוכענוואלד ולילך או להרוג ולאבד ח"ו והי' מחסדי ה' שאחד מחסידי או"ה נכנס להראש של ה"עס עס" ופעל שעוד יום אחד יסכים שיחזרו אלו ולמחר יצאו כולם ולקח זה זמן רב השקליא וטרי' ובנתיים מצאו אנשים אחרים וחזרו אלו למקומם.כשנשארתי שם בין העכו"ם הי' שם בבלאק (באראק אחד) שהי' נקרא בלאק לצעירים יוגענטליכער בלאק והיו שם הרבה צעירים יהודים וחשבתי שאולי אוכל באיזה אופן להשאר שם ובאתי לבקש שיקבלו אותי שמה והי' שם איש בליעל אחד וגוסטאב שמו והכה אותי מכת רצח עד כי כמעט יצתה נשמתי מחמת המכות והוא הי' יהודי ואח"כ שמעתי כי לאחר שנשתחרר מצאוהו אחרים שג"כ הכה אותם כמוני ועשו לו מה שמגיע לו.ביום כ"ה למ"טמונים כשקמתי בבוקר שברתי קרש אחד בתקרה ועליתי למעלה וישבתי שם בקרן זוית וחשבתי להנצל והייתי אפשר מצליח רק כיון שראו אותי עולה התחילו עוד אחרים לעלות והמחבלים המחפשים אחר אנשים הרגישו בדבר וצוה לכלם לירד וירדו כלם רק אני נשארתי לבדי והוא לא האמין כי ירדו כולם ועלה בעצמו להתקרה וראה אותי וצעק עלי לירד מיד וכשראיתי שכלתה הרעה ירדתי והמחבל עמד שם בשעת ירידה והי' שם עמוד גבוה והיתה חודו חד וחלק והכה אותי המחבל והטה את ראשי על הקרש והעמוד ופצע את מוחי והתחיל הדם שותת הרבה והמחבלים הבהילו אותי לצאת לחצר ולהוציא אותי מחוץ למחנה אבל באמצע כשהי' הדם שותת מראשי נפלתי על הארץ והי' שם אחד מהמחבלים שהעלים עין ממני בראותו שנפלתי וככה נשארתי שוכב על הארץ עד שעבר הזעם ולקחתי שם חלק משק אחד הנחתי על הראש וכבשתי את הפצע עם השק וחזרתי להבאראק.לילה אחרונה תחת הנאציםליל כ"ח ניסן היתה הלילה אחרונה תחת הנאצים וכבר נחלשתי מאד עד שלא הי' בי כח ושכבתי על הקרשים ולא הי' לי כח לעמוד לספירת העומר ואפילו לישב לא הי' לי כח ואמרתי אז לש"כ שהי' שוכב למולי אין לי עוד כח לעמוד מ"מ אנסה עוד בכל כחי לספור ספירה הלילה הזה ולמחר אין לי עוד כח לספור ובכל כחי אחזתי בשתי ידי בעמוד והצלחתי לישב וברכתי ברכת ספירה וספרתי מיושב ומיד נפלתי בחזרה על הקרשים בלי אונים וכח כמתאלף, בינתים שמעתי רעש במחנה והי' עולה בדמיוני שזורקים לחמים בהמחנה החילים האמעריקאים ואמרתי שם לאחד שיצא לראות אם באמת זורקים לחמים במחנה ואמרתי כמדומה לי שהיום אנחנו נצא לחרות ונהיה חפשים והם צחקו ממני ומדברי, וחשבו כי אני כבר מדבר מתוך בלבול הדעת כי ידעו שלמחר יקחו את הנשארים ויוליכו אותם מחוץ למחנה.והנה בבוקר אור ובמחנה נשאר קצת יותר שקט משאר ימים, ולא חכתי כיום יום להמחבלים שיבאו אלא מיד בבוקר נכנסתי תחת אחת הבלאקים והי' רפש וטיט ונחבאתי שמה לערך שתי שעות עם עוד שתי חברי, האמנם בהמחנה הי' שקט נורא ופתאום התחילו לירות כרבע שעה או יותר יריות אחר יריות וידעתי שזה מה שהוא שלא בסדר אמנם היריות פסיקו ונעשה שוב שקט והוצאתי את ראשו קצת מהמחבואה לראות מה נעשה בחוץ וראיתי שאחד מבני המחנה הולך ויש לו בגד לבן על ידו ועל כתפו יש לו רוח קשת ביקס ואת מי שמוצא על הדרך אומר בא בחדרך אנחנו כבר בניחורין ולא האמנתי למה ששמעתי אלא חזרתי את ראשי וחכיתי עוד קצת עד ששמעתי כרוז על הרם קול "וויר זינט פריי, וויר זינט פריי, וויר זינט פריי' אנחנו בני חורין, אנחנו בני חורין, אנחנו בני חורין. כששמעתי זאת יצאתי מתחת הבאראק מלוכלך מלא בטיט ורפש ולא הי' לי כח לשמוח אלא ראיתי על יד המחנה עוברים תותחים (טאנקען אמעריקאים) וחיילים אמעריקאים וידעתי שבעזה"י יצאנו לחרות ונעשינו בני חורין.והנה כשעתיים כשכבר היינו בני חורין וה"עס עס" כבר ברחו להם מן המחנה בא צו מהמשרד העליון הויפט קאמאנדע שבויימאר אצל בוכענוואלד (שהם לא ידעו שכבר נכנסו האמעריקאים וכבר עזבו הנאצים) ובא להם צו על הטעלעפאן שיחריבו את המחנה בוכענוואלד עם האנשים שלא ישאר כלום ויעזבו את המקום אמנם כיון שכבר קבל את הטעלעפאן אחד מאתנו השיב להם שכבר עשו הכל והכל בסדר וחסדי ה' שלא צוו להם לפני כמה שעות לעשות כן שאז לא הי' נשאר שריד ופליט מכל הנמצאים בבוכענוואלד.אחרי השחרורלאחר שנשתחררנו ונכנסו האמעריקאים לא הי' במחנה מים לשתות ולא מה לאכול כי הנאצים שחתו המים ואת הכל, והחיילים מצאו שם דברים אחרים שהניחו הנאצים ולקחו אותם ובשלו אותם בעשן הקטורת (סטים בלע"ז) ובשלו תפוחי אדמה בקליפה כמו שהם והביאום לאכול לכל בני המחנה וזה הי' כמו סם המות לכל בני המחנה שהיו כ"כ רעבים ולא אכלו שנים והיו מעיהם נחמרו והי' צריך לתת להם כמו שמצינו בגמ' באסי' דר' צדוק בכל יום ליתן להם לאכול שיתרחבו המעים והם נתנו להם לאכול את החזיר עם תפוחי אדמה ורובם שאכלו מזה מיד נחלו במחלת טיפוס בלע"ז וכמעט רובם מתו לאחר השחרור. ולי העני העיר ה' עלי רוח ולא אכלתי בשר חזיר ולא שאר בשר כל הזמן היותי בשבי, ובכמה פעמים שחלקו חתיכת בשר או סאלאמי החלפתי אותו אם מי שנתן לי לחם תמורתו וכ"ש עכשיו לאחר השחרור כבר לא נגעתי בהבשר והשומן הזה, אלא לקחתי איזה תפוחי אדמה ואכלתי מהם והגם שאכלתי מתפוחי אדמה למלא כרסו שהי' פעם ראשונה במשך שנה שאכלתי כדי שביעה אבל מ"מ בעזה"י לא קלקלתי הקבה כל כך וב"ה ב"ש מאז התחלתי לחזור לאתני מידי יום ביומו, יצאתי מן המחנה לעיר ויימאר והנאצים נחבאו מאתנו ונכנסנו במקום שיש שם עופות ולקחנו ביצים והבאנו להמחנה ואכלנו שם והחיילים האמעריקאים התחילו להביא לאכול והחולאים הכניסו שם למקומות מה שקראו לו בית חולים שעשו מקומות וקבלן קצת רופאים והתחילו ליתן רפואות כפי האפשרי.והגם כי נלאתי לכתוב מ"מ אכתוב קצת. מיד לאחר השחרור אשר בעונ"ה רוב מהמשוחררים נפלו למשכב במחלת טיפוס והי' מגפה גדולה ר"ל והיו שם כמה מחבירי ומיודעי והלכתי בכל יום לעזור להם במה שאפשר, והיות כי לא הי' אחות וכלום במקום שהיו החולאים המסוכנים האלו, סכנתי בעצמי ואלי אף לא ידעתי עד היכן הסכנה הגיע. ובבקור אחד אמרתי שם לאחד מש"ב שילך לבי"ח ויראה בשלום אחיו כי אני פחדתי לילך שמא כבר מת, ואמנם גם הוא לא רצה ללכת לכן הלכנו גם שנינו ועמדנו בחוץ על ידי הדלת עד שפתח אחד הדלת מבפנים וראינו שעודנו חי ונכנסנו בפנים.והרופא שם שראה היאך שאני בא בכל יום ומטפל עם כמה מהחולאים אמר לי שאקח שנים מהם לחדר שלי כי בחדרי יקבלו טיפול יותר טוב ויחיו וב"ה וב"ש עשיתי כן ולקחתי אותם בחדר שלי וחיו וב"ה הם עכשיו בעל משפחות חשובות, האחד מהם ר' משה יודא קליינמאן הי"ו והשני ש"ב ר' מאיר קליין הי"ו, והנה ישבנו בבוכענוואלד כמה שבועות והתחילו לארגן האנשים לצאת משם ולהתחיל חיים חדשים מבראשית ברא ודבר ראשון קמה השאלה לאן נילך מכאן ומה נעשה והיאך נלך, המשפחות ההורים אינם בחיים ולמי נלך ולמי נפנה.מלחמה עם הקאמוניסטים ושונאי הדתלאחר כמה ימים התחילו לארגן האנשים קצתם החליטו לחזור הביתה ממקום שבאו וקצתם לא רצו לחזור, ואני בתוך האנשים שהחליטו שלא לחזור כי ידעתי ששם לקחו הקאמאניסטים והזהרתי כמה מחבירי שלא לחזור תחת ממשלת המינם, והיו שם כמה קאמאניסטים יהודים שרצו ח"ו להפוך הקערה על פיה ואנחנו בעזה"י שם ארגנו מנין ואיזה סידורים קבלנו שם ואני הייתי מן אותם שארגנו המנין להתפלל בכל יום בצבור, והלכתי לחזק המתפללים אשר רצו לנהוג ע"פ דרך התורה וגם הבאנו כמה סידורים וכשראו ונודע להקאמאניסטים שאני המארגן הדברים קמו (נגדי) הקאמניסטים והחליטו להרוג אותי ובאו מידידי ואמרו לי שלא אלך יחידי שהקאמאניסטים מחכים עלי ועורבים עלי במקלות להרגינו והשם הי' בעזרתי ולא יכלו לי ואין להאריך כאן יותר מפני חוסר הזמן ואולי יתן ה' ואזכה עוד לכתוב את הכל אשר קרה אתנו להיות לדור אחרון.לאחר השחרור בעונ"ה עוד מתו רבים ואולי רובם מאתנו עד שריחם ה' על מיעוטא דמיעוטא ואנכי הצעיר בתוכם והוציאנו מעבודת הזאת ולאחר זה ג"כ עבורו עלינו מים הזידונים שעברנו מבוכענוואלד לצרפת (עקאי) והי' שם אחד המיוחד למעשה רשע ויחד עם אנשי המלוכה באו אלינו שהיינו שם קרוב לחמש מאות מזרע אברהם יצחק יעקב צעירי וילדי ישראל ורצה ח"ו להמירם וליתן להם ניירות שהם גוים בטענה שבאופן כזה לעולם לא יהי' עוד מעשה היטלער ובענייתי עם עוד מחבירי ובפרט ידידי ר' אליעזר צדוק מרגליות וידידי ר' משה שעהן הי"ו פעלנו נגד זה ח"ו והצלנו את כולם, ורובם מהם מיד הלכו לארצינו הקדושה שנכנסו לישיבות והם היום עמודים חזקים לתורה ועבודה (ביניהם הי' גם הרב הראשי לישראל הגרי"מ לאוו שליט"א) וקצתם עברו לוואנדוים בצרפת שבעזה"י עשינו שם מקום כשר ומקום תורה ואח"כ עברנו מוואנדוים לטאווערני ע"י פאריז ומשם יצאתי לארה"ב וגם מאז באתי לארה"ב לא שקטתי ולא שלותי ויבא רוגז לב יודע מרת נפשו וכיון שדבר זה תופס מקום גדול ואין כאן מקומו לכן אסתגר כעת בזה עד לאחר המלחמה בקיצור.אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו עומדים לשון רבים (כולם) ולא יחיד.ולמען ידעו דור אחרון שהנאצים לא בעצמם אשמים אלא כל העולם כולו שעזרו להם בכליון ר"ל אכתוב כאן בקיצור נמרץ כמה פרטים ומעשות ונסיונות ונסים שעברו עלי ועי"ז אפשר שידעו בנינו ובני בנינו הדור האחרון לשאר ולתאר עד כמה כל הגוים רגשו עלינו ועזרו בהשמדת עם ישראל בעונ"ה. ושלא הי' זה רק מעשה בן בליעל ורשע אחד אלא הם הם שכתב בעל ההגדה אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, צא ולמד מה עשו מדינת אמעריקא הנקראת דעמאקראטיא והנשיא (פרעזידענט רוזוועלט שר"י) בזמן המלחמה שהי' נקרא ליבעראל והיהודים היו מלא תהלה עליו, והנה ידוע כי עלה ביד כמה מאחינו בני ישראל מארץ אשכנז באמצע המלחמה ממש סכנת נפשות וע"י פראטעקציא ותשלום כסף הרבה שכרו אניה אחת לברוח מתחת ממשלת הנאצים ממות לחיים והיו כאלף ושלש מאות איש אנשים ונשים וטף ויצאו מגערמאניא על הים הגדול ובאו עד לחוף הים של ארה"ב (אמעריקא) וביקשו היתר ליכנס לארה"ב כפליטי מלחמה עד לאחר המלחמה ואח"כ יחזרו, והשתדלו אצל הנשיא רוזוועלט שר"י שהי' אז נשיא המדינה ואצל השר החוץ ושאר שרי המלכות וסירבו ליתן להם היתר כניסה והחזירו אותם מגבולי ארה"ב בתירוצים בלתי מקובלים, בלית ברירה חזרו לבקש מקום פליטה או קליטה בשאר מדינות ולא נתנו להם בכל העולם להציל את נפשם לארץ ישראל לא נתנו רשות הבריטים בקיצור שטו בלב ים אנה ואנה עד שהטביעו אותם הגערמנים בלב ים וכן הי' באניה שניה שיצאו כעין זה.רשעת מלכות בריטאניאמצד השני המלכות של בריטאניא אשר היה להם המאנדאט בזמנו על ארצנו הקדושה סגרו הדלת ולא הניחו לבני ישראל לברוח ולמצא להם מקום קליטה בארצינו הקדושה, וכל המאמצים שנעשו לא עזרו בזה וכל מי שבא לגבול ארצנו הקדושה החזירו אותם ובסיוע של המופטי ושאר רשעי העולם סגרו כל מקום לברוח מתחת ידי האכזר הנאצי הזה, ואפילו לאחר המלחמה ובני ישראל אודים הנשארים במחנות בגערמאניא הארורה ולא הניחו עדיין לעלות לארצינו הקדושה ומי שעלה שלא ברשות תפסו אותם והסגירם בציפרעס כידוע, ורחל מבכה על בניה לאה מכה פניה שובו בנים לגבולי ואין לאל ידיה מחמת רשעת הגוים שסגרו הגבולים.עוד ידוע ומפורסם ההשתדלות שעשו אז עכ"פ בזעיר אנפין כפי שהי' אפשר להם אצל הנשיא רוזוועלט והממשל שלו בארה"ב שהתכנסו כמאתים רבנים לפני הבית הלבן בוואשינגטאן ולבקש רחמים מהנשיא רוזוועלט שר"י ולא רצה אפילו לקבלם ולדבר אתם בתירוץ ודחיה של מה בכך שאין לו זמן והוא עסוק בעניני מלחמה ומלכות ושלח להם את משנהו שידבר אתם ולא עשו כלום לטובת ישראל ואף לא הזכיר דבר בכל שנות המלחמה עכ"פ להזכיר ולהזהיר את האכזר היטלער שלא יהרוג וישרוף את כלל ישראל, ושקר אומרים הטוענים בשבילו שאפי' הי' מזהירו לא הי' שומע לו ולא ישמע אליו, שבאותו זמן ממש כשנכנס היטלער ימ"ש לטשעכאסלאוואקיא החיילים שלו החרימו והרגו אנשי כפר אחד בשם "לידיצע" לפי שהרגו שם אחד מקציני החיל הגערמאני, ואז הנשיא רוזוועלט לקח לעצמו זמן ויצא על התקשורת בהתראה ואזהרה להיטלער וכל הממשלה שלו שאם יוסיפו עוד כדבר הזה ידעו שלאחר המלחמה כולם יהיו אחראים על ההריגות ומאז לא עשה ולא נשנה הדבר הזה, אמנם בשביל השמדת כלל ישראל לא הי' לו זמן לאותו רשע לדבר כל משך המלחמה ולהזהיר עכ"פ לפנים הגם שהזהיר אותו על כל שאר דברים שסופו ליתן חשבון ויענשו אותו אבל לא על ישראל והדברים ידועים ומפורסמים הלוא הם כתובים על ספרי מדינים היודעים בדבר המדינה.ואחד הי' יחיד במינו הרהגה"צ מוה"ר מיכאל דוב ווייסמאנדל זצ"ל אשר באמצע המלחמה הי' בסלאוואקיי וחגר מתניו ובכל כחו ובהתקשרות ועזרת כמה גורמים אחרים מסר נפשו עבור הצלת בני ישראל מסלאוואקיא וכמעט עלתה בידו להציל את כולם עד רגע האחרונה שניסה לעשות מו"מ עם ראש הגלחים שם ולא עלתה בידו כפי רצונו עד שלבסוף נתפס גם הוא ונתנוהו ברכבת להביאו לשריפה בכבשונות באוישוויץ ובירקאנאו וברוב רחמיו ע"פ נס עלתה בידו לפתוח הרכבת ולקפוץ ממנה ולברוח ונשאר בחיים חיותו והוא אז בשכלו הזך ובכחות האחרונים התריע בטעלעגראמים לכל העולם ובפרט לארה"ב לעזרה ובתוך הדברים עכ"פ שלח להם מפת מקום כבשוני האש (הקרעמיטאריום) בבירקאנאו אשר שרפו בו בכל ביום כשנים עשר אלף יהודים בתאי הגז וביקש היות שבאו שם בכל יום בארץ האויב להטיל פצצי אש (באמבעס) שיפצצו את הכבשוני האש ולא יהיה עכ"פ מקום לשרוף את היהודים וגם שיפצצו את המסילות הברזל ולא יוכלו להביא את בני ישראל לתאי הגז ואחר המלחמה מצאו את כל המכתבים והפלענער ששלח הרהגה"צ הנ"ל לארה"ב והם סרבו להטיל באמבעס שמה,ולא תאמרו שהם פאנטזיעס או דברי חלומות שהעלה הגאון זצ"ל אלא שלאחר המלחמה אנחנו שנשארנו ע"פ נס שאלנו את החיילים האמעריקאים על זה כשגברו על האויב ושחררו אותנו מבוכענוואלד מדוע לא הרסתם את הקראמעטריאמס ושאר תאי גז והשיבו אנחנו ידענו ממקומות כבשוני הגז מאושוויץ ובוכענוואלד ועוד אבל לא הי' לנו צו (ארדערס באפעלען בלע"ז) מהשטאב קאמאנדא עליונה לעשות כן, והם דברים ידועים ומפורסמים והרוצה לראות יקרא בספרו מן המצר של הרהגה"צ הנ"ל ולא העלתי את זה רק למען תספר באזני בנינו ובני בנינו וידעו אחינו בני ישראל האמת ולא יאמינו לההשלאות אשר קצתם רוצים לומר אשר לא כל הגוים היו במעל הזה. ויש עוד הרבה אלא ללמד על הכלל כולו יצאנו.ואמרו חכמינו זכרונם לברכה נודרים בעת צרה ואין לך עת צרה יותר בעולם ממה שבעונ"ה עברנו בה ועדיין לא נושענו ואמור אמרתי אם יהי' אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בבית ה' כל ימי חיי באהלה של תורה כל ימי חיי בלי תערובות הבלי עוה"ז ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כלו אומר כבוד ולהבין ולהשכיל בדרכיו הן הן נוראותיו גבורותיו אשר עשה בחורבן הגדול והנורא הזה אשר כמעט נשתכחה תורה מישראל נאספו החרש והמסגר ראשי ישיבות ותלמידיהון מלמדים ותינוקות של בית רבן זקנים עם נערים, ויהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אחד הי' אברהם ולא גרע לעובדי ע"ז כנמרוד וחבריו, ושמתי לילות כימים ובזכות אבותי ורבותינו הקדושים זכני השית"ש ללמוד וללמד ולחבר חיבורים אשר בעזה"י נתקבלו בעולם התורה בכל העולם כולו באהבה ואהדה ובס"ד דברי שמעתתא מתבדרין בבתי מדרשות בין שוחרי התורה, לא מחמת חכמה יתירה שיש בי או מעלות יתירות מחבירי בדור זה ח"ו כי יודע אני מכאובי לבי ואם אפרטם אוי לי וי לי כמבואר בוידוי של רבינו יונה אבל מאת ה' היתה זאת הוא נפלאת בעינינו אשר אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.וב"ה וב"ש שזה יותר משלשים שנה מאז חברתי חבורי על רבינו הגדול הבה"ג על מס' כתובות, נדרים, ונזיר, ומדור התשובות ח"א אשר נקבו בשם משנה הלכות גדולות, ושו"ת משנה הלכות, הוטבו הדברים בעיני רבותי מהדור הקודם הגאונים והקדושים אשר רובם כבר בארץ המה זוכים ונהנין מזיו השכינה ועטרותיהן בראשיהן ונתנו מהודם עלי דברינו וזרזוני להמשיך ולחבר חיבורים ואמז זכני השי"ת לחבר עוד חיבורים קטנים לצורך השעה וחבורי שו"ת משנה הלכות י"ד חלקים ובעזה"י גם קצת שאר ספרים גם האגדה זה של פסח. ושו"ת אשר שולחים אלי ידידי מפעם לפעם גם גדולי הדור אשר רוצים להשתעשע בדברינו וכמה מכתבים אפילו ממקומות הרחוקים ממדינות אחרות מארבע פינות העולם בשאלות בענינים מענינים שונים לא ראוי זה כנראה זה הצד השוה שבהם שהם מתקשים בשאלות הנוגעים בתורתינו הקדושה ובתיר"ג מצות וה' הטוב הי' עמדי אשר לאחר היגיעה הגדולה נותן לי מתנת חנם ולשון לימודים להשיב לשואלי ולכותבי אלי דבר כפי האפשר ולישב דבר דיבור על אופניו ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין האסור והמותר ובין החול ובין הקודש.וכיון שחג הפסח הוא זמן הודי' לה' הנני מוסיף על ההודיה אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע אין אני מספיק להודות לה' אלקינו על כל החסד אשר עשה עמדי וכמ"ש לעיל מקצת מן המקצת על נסי גשמיות, ולא הוה בכלל אין עושין מצות חבילות חבילות כי הודי' אחת הוא לה' על כל הנסים שעשה ועושה ויעשה, וקטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשה אלקים את עבדיך כי בבגד אחד יצאתי מבין שיני האריות ומרגלא בפי על דברי אבינו כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות דכשהלך אליפז ולקח הכל עכ"פ הניח לו את מקלו ועתה הי' לשני מחנות אנחנו אף את המקל לא השאירו לנו הרשעים את הכל לקחו מאתנו ולא זאת מטלטלי כסף אלא גם את הגופים הכל לקחו ולא השאירו לנו כלום הנאצים הארורים ימ"ש ולא נשאר לנו רק התורה הזאת ואעפ"כ ועתה הייתי לשני מחנות בעזה"י זיכני הבורא ית"ש בזרע של קיימא בנין וחתנין ת"ח בלעה"ר כלם עוסקים בתורת ה' ובמצות ומעשים טובים, וי"ר שכן יוסיפו ותקים לעולם עבגצ"א.והנה איתא בירושלמי אוי לו למי שהעולם מטעים בו וכבר הארכתי בזה באתי עכ"פ להודיע למעייני בספרי שרואים כמה ענינים שנראה כידיעות ובקיאות יתירה אבל באמת לא זכיתי לדעת את כל הש"ס בעונ"ה והגם שבעזה"י זיכני לכתוב בכמה מקצועות בתורה הן בספרי שו"ת והן בשאר ספרי בס"ד הרבה מהדברים שכתבתי לא מחמת ידיעות יתירות בש"ס ופוסקים אלא פשוט יגעתי ולמדתי את הענינים בש"ס ובפוסקים ראשונים וטוש"ע ושאר פוסקים בשעת עסקי בהענין וזה דרכי בעזה"י קודם שאני כותב דבר ובפרט לאחרים לעיין במקור הדברים ולא להיות תורה שבע"פ וע"ד שאמרו אז לא אבוש בהביטי אל משפטי צדקיך שהם רבותינו מלאכי אלקים שרפי קודש.ובכאן הנני מבקש סליחה מהרבה מאחינו בני ישראל ובפרט גדולי התורה אשר כתבו אלי ולא השבתי להם או אפילו השבתי אבל לא בזמנו ולא לפי כבודו ולא יחשוב החושב שח"ו אני מזלזל בכבודו או בתורתו אבל צריך אני לגלות את כל לבי בזה כי המלאכה מרובה ואני הנני נשארתי לבדי כי את הכל אני כותב בעצמי בס"ד ואיני סומך על אחרים בכתיבת דברי תורה ולאו בעל מלאכה אחת אני וב"ה וב"ש כבר השבתי בס"ד בערך חמשת אלפים או יותר ענינים בענינים שונים וגם נדפסו כבר כשלשת אלפים תשובות בעשרת חלקים הללו ושאר ספרי "כמשנת עמרמי" ועוד אבל בעונ"ה עוד לא הספקתי להשיב על כלם ומונחים אצלי מכתבים עם שאלות יותר מאלפיים שאלות אשר עדיין לא הספקתי להשיב ולכן אני מבקש סליחה מכל מי אשר לא קבל תשובה או לא קבל בזמנו שאין זה ח"ו מרוע לב אלא פשוט מסיבת הזמן שבוגד בי וא"א להשיב על הכל ויהי' כבודו מחול ויען ויאמר סלחתי.ואציגה פה מה שעלה על לבי ומחשבתי לקונן על החורבן שאנו עברנו בו וזה קינה שני' שכתבתי בתשעה באב הראשונה כבר נדפסה בספרי משנה הלכות חלק ו' בריש הספר.אלו דברי אדם מועט לעולם אסקופה הנדרסת בפני לומדי התורה עבד נרצע לאדוניו ולעמו זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב המחוה קידה דסגידנא קמי' ומקמיה דיקר אורייתא בכל עידן ועידן לא על אניש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלקא דשמיא דהוא אלקא קשוט ואורייתי' קשוט ומסגא למעבד טבוון וקשוט בה אנא רחיץ ולשמה קדישא יקירא אנא אמר תושבחן מודה על העבר על כל החסד אשר עשית עמדי וצועק על העתיד אשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי ולב בני וחתני באוריתא ותשלים משאלין דלבאי, כולם לטובה ולבא דכל עמך ישראל לטב ולחיין ולשלם, חותם בלב ונפש.מנשה הקטן בן אאמו"ר הקדוש מוה"ר אליעזר זאב ואמו"ר הקדושה מרת רחל לאה הי"ד שבעה עשר בתמוז לסדר ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום.תשבי יבשרנותשבי שלח לבשרינו, מארבע כנפות הארץ לקבצנו, ולהשיב לב בנים על אבותמשמים יגולו רחמיך, על עמך עירך ונחלתיך, האבלים והשוממים והחרבותחסדיך גלגל על מדותיך, ותבנה בית מקדשך, זכור לנו הקרבנות מבנים ואבותהעל אלה תתאפק א-ל אדון, נא העבר ממשלת זדון, ונקום נקמתך אתה א-ל נקמותאדון כל היצורים, אזעק לפניך תמרורים, זכר הנאצי העמלקי מתחת השמים תמחהתבא כל רעתם לפניך, אשר כלו רוב משארית עמך, בתופים ובמחולות ובכלי זמר ושמחה.זכור אשר חרף צר, כמוהו לא קם אכזר, על בנך יחידך מיום בריאת שמים וארץכמעט עשה כלה, כשריפת פר ועולה, והרגיז כל העולם כולו להכחידם מן הארץרעל וסמי גז, גופם שרף בתנורי חשמל וגז, ומהם גם שרפו וקברו חיים בארץעמך אש פדית, בניך אשר טיפחת ורבית, בכל העולם אשר שמעו עמים ירגזוןמושלכין חללי חרב וכידונים, לחכו עפר כתנינים, ונפוחי רעב בלי מחי' ומזוןלשומע זאת תצלנה אזנים, ואתה תשמע מן השמים, איך גדע בעלי קרנים בחרי אף וחפזוןקרן ישראל לקעקע, במיתות משונות אין כהנה לרוע, טרפם ואכלם כחי' רעה בירגזוןהנאצים הארורים הגערמאנים, ברשעתם ורציחתם הטיראנים, חיל אחז לעליונים ותחתוניםנזדזעה העולם כולו, מהיטלער ופמלי' שלו ימ"ש, מהשמדת מישראל יותר מששת מיליאניםאתמה על השמש, איך לא עמדה מלהאיר ולשמש, לעם שאינם ראוים ליציר כפיו נמניםצלם אלקים ואדם השחיתו, גרועים מהחוי והיבוסי, אף מחיות טרף ירדו רבבות מוניםימחו מספר חיים, מתחת ארץ עד שמי שמים, לא תשאר זכר מהם ומהמונםמי כמוך באלים, ה', סובל ומעלים, עין מרוצחים מכל הדורותתביא קיצם עליהם, ונקום דם עבדיך נשפך בידיהם, כמים נובעים בנחלים ונהרותחיות רעות כפירים ונמרים, אריות נחשים ועקרבים, שפיפון עלי דרך הולכי מדברותתחת השמים בכל הנבראים, לא נמצא אכזריות כהני פראים, מאז נוצר חיים עלי אדמותה' הלנצח תאנוף ותשכחנו, והלעולמים תכעוס ותעזבנו, חלילה לך אדון כל הנשמותשמע צעקת חלליהם, הם ונשיהם ובניהם, מובחרי עמך צועקים אליך מעלי אדמותמקהלות רבות, רבנים גאונים, אדמורים צדיקים וחסידים, ראשי ישיבות בע"ב זקנים וזקנותיונקי שדים בחורים ובתולות, מעולפות כספירים חתנים וכלות, על קדוש שמך הם נשרפותמפולניא, רוסיא, ליטא, גרמניא, טשעכאסלאווקיא, אונגארן, האללאנד, בעלזיא, צרפת, יון, איטאליא, שוועדען, נארוועגיא, ראמניא, עסטרייך, טוניסיא. לעטלאנד, יוגאסלאוויא, ועוד כמה קהלות קדושות מארבע כנפות הארץ משמץ ה' תרצ"ח עד תש"ה, להשמיד ולהרוג ולאבד בארבע מיתות ב"ד ובסמים יום יום לאלפים ורבבות, הובאו ברכבת עומדים צפופים רעבים גם צמאים, צפד לשונם לבשרם, הילדים צעקו תנו לנו מים, וההורים משיבים למה לי כזה חיים, כך הם מובאים מתחלה להגעטאות, ושוב להקרעמאטריאס, בליוי הס"ס הנאצים והזאנדער קאמאנדאות, בכל מיני רשעות ואכזריות אשר עלהכתב אי אפשר להעלות, צרו ורדפו בנים על אבות, התחנה האחרונה נשמע מיידיאניק, טרעבלינקא, בירקאנו, אוישוויץ, מאנאוויץ, גליאוויץ, בוכענוואלד, דאכא, ווארשא, יאווזשנע, טערעזיענשטאט, כולם שמות ממקומות המפורסמים, ועוד כהנה וכהנה שמותהנעלמים, נתקבלו בבורקנא ע"י רוצח הידוע, כל היוצא מרכבת מיד לפניו מופיע, ובידו המלאה דם, ימין או שמאל מורה באצבע, אלו לשמאל לסמי גז ותנורים, ולימין ללרדותם בעבודת הפרך עדי יצא דמו וחייו גמורים, תינוקות זרקו באש כשהם חיים, והקולות והבכיות עלו עד לב השמים, כאלו וכאלו ראו עיני, הידים רותתות והשערות עומדות, וברכים כושלים בזכרי נגד עיני, לבד מה שזרק הרשע מאבנ"י בהשלחתם לנהר דניעפר, ונהר דאניי, והריגות בבאבי יער, וכלאלו בגלוי וברבים וכמה הרגו בלתי ידועים כי לא נראו באשנבים, הכל הביא עלינו המציק, ובלעג בשיניו החריק, אי אלקיכם, צור אשר אתם בו חוסים, ללמה לא בא להושיעכם, כשאתם מאויבכם נדרסים.וכשחטאו ישראל עמד משה והתפלל עליהם ה' אלקים וגו' למה יאמרו מצרים לאמר מבלתי יכולת להביאם אל הארץ וברעה הוציאם להרוג ואתה ברוב רחמיך אמרת סלחתי כדבריך, ועתה מארבע פינות, עם הבינות, הובאו לבית השחיטות, ואתה עתה אלקי סליחות, למה תהי' כאיש נדהם, המוכה מגדול ורם, ואין בידו להושיע אונים, את שמך הגדול בגוים המחולל, תתקדש ע"י ישראל ויהולל, אותך ואותנו להושיע תחוש בלי הרף, שפוך חמתך אל הגוים באף וחרב, תשמידים מתחת שמי ה' בקרב, שמור שארית ישראל, ואל יאבד עוד ישראל, שונאיהם כעשן מן העולם תכלם, מתחת השמים תכחידם, כי אכל את יעקב וחרפו כביכו' ה', חיים ארוכים לאודים מוצלים מאש, אשר קדשו שמיך במים ובאש,ממרום תלחום עם שונאינו, העומדים בכל דור לכלותינו, העבירם מן העולם מדה כנגד מדהנחמו נחמו יאמר אלקינו, בתוך אבלי ציון וירושלים תנחמנו, ובנה ירושלים עיה"ק בקנה המדהשלח לנו משיח צדקינו, מארבע כנפות הארץ לקבצנו, ותרחם על האלמנה הגלמודההשתא בעגלא ובזמן קרוב, עמך אשר אמרת לא יספר מרוב, תשמחם בשור הבר ולויתן ויין המשומר מוכן לסעודההקטן יעקב ודל בכור הוא לאמו, נתברך בברכת שמים מעל הרם קרם עמו, תהלה לכל חסידיו בגאולה העתידהחזקו משנה לשנה, ונספר באזני בנינו ובנותינו הקינה החדשה והישנה, הן הן נוראותיו וגבורותיו בכל דור ודור מחדשים עלינו גזרותיו, העומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה ברוב רחמיו מידיהם מצילנו, אשמח ואשיש ביום אשמע מבשר קול, מבשר ויתקע בשופר גדול, יגאל בעוז משבי, להשיבנו אל ארץ צבי, ע"י מלך המשיח ואליהו התשבי. | |
|
Another site by e-Notations