: ספר בית שערים יורה דעה חלק א סימן רעו



הקודם  הבא 

שיל"ת ב` אויפאלו יום ג` לסדר והיה ברכה תרמ"ג לפ"ק:

שוכ"ט לאהובי תלמידי וכו` כמו"ה משה נ"י ג"פ בק"ק חוסט:

מכתבך קבלתי ושמחתי כי באת על ד"ת ויפה הערת על מה שנוהגים שהכלות טובלות בשערותיהן והלא השערות עומדות לקצוץ וכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי והוי חציצה, וכבר עמד בזה בתשובת חת"ס יו"ד סימן קצ"ה והביא דברי ב"י סי` קצ"ח גבי צפורן ובשר הפורש ותוס` חולין ע"ג ע"ג ד"ה מטביל אשר ציינת ויושב המנהג עפ"י דברי תוס` ב"ק ע"ו ד"ה כל העומד דהיכא דמחוסר עוד מעשה אחר עד שיהא עומד להעשות כך לא אמרינן דהוי כאלו כבר נעשה, וה"נ כיון שאין קוצצין השערות עד אחר בעילת מצוה לא הוי עדיין כקצוץ ע"ש:

ולפענ"ד אם טובלות קודם החופה אין אנו צריכין לכל זה דהא דאמרינן כל העומד לקצוץ היינו אם הדבר אשר גורם שיקצוץ כבר הוא בעולם כמו בשר וצפורן הפורש שכבר נפרש וכן עומד לזרוק כזרוק דמי כבר נשחט והדם הוא בעולם ומצוה עלינו לזרוק וכן כל העומד לפדות גבי פרה אם מצא אחרת נאה ממנה האחרת כבר היא בעולם שהרי פרה בת שתי שנים, אבל כאן הדבר שגורם לקצוץ השערות דהיינו הנישואים אינם בעולם עדיין ל"ש למימר כל העומד לקצוץ רק בטובלת אחר החופה אנו צריכין לתירוץ הנ"ל:

אבל כמדומה שקוצצין השערות למחרת יום החופה אפילו לא נבעלה בעילת מצוה וא"כ אינו מחוסר מעשה קודם הקציצה ואכתי תקשי נימא כל העומד לקצוץ כקצוץ, אמנם נ"ל פשוט דלאו דוקא במחוסר מעשה אלא אפילו במחוסר זמן נמי לא אמרינן דהוי כקצוץ דדוקא אם עומד לקצוץ בשעת טבילה אז אמרינן דהוי כקצוץ והוי חציצה כמו צפורן הפורש דמצד פרישת עומד לקצוץ בכל רגע אבל אם אינו עומד לקצוץ עד יום המחרת ועכשיו אינו עומד לקצוץ לא הוי עתה כקצוץ ואינו חוצץ וכדמוכח מראיה שהביא חת"ס שם מנזיר מ"ד דנזיר טמא שטבל בשביעי וגילח בשמיני מהני טבילתו ולא הוי חציצה משום דכל העומד לקצוץ אע"ג דאינו מחוסר מעשה קודם גילוח וע"כ דגם אם מחוסר זמן נמי לא אמרינן כקצוץ:

אלא שגוף דברי חת"ס בראיה זו תמוהים דבנזיר לא הוי מחוסר מעשה ולא מחוסר זמן קודם קציצה שהרי עיקר מצותו לגלח בז` ואפ"ה מהני טבילתו קודם שיקצצו, אבל לפענד"נ דוקא אם עומד לקצוץ קודם הטבילה אז הוי כקצוץ והוי חציצה אבל אם אינו עומד לקצוץ עד אחר הטבילה לא הוי כקצוץ בשעת טבילה ואינו חוצץ ובנזיר עיקר המצוה לגלח אחר הטבילה וכ"מ מלשון רש"י שם בנזיר שכתב בד"ה אלא כיון שהזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפי` אם אינו מגלח בו ביום וא"כ משמע דבשעה שהוא מגלח כבר הוא טהור ובהזאה וטבילה ואף שיש לדחוק ולפרש בלשון רש"י דקאי על אם אינו מגלח בו ביום מ"מ פשטות הלשון לא משמע כן ואפילו נסבול דוחק זה מ"מ גלי קרא דמהני טבילה קודם גילוח ועיין רש"י בחומש בפסוק זה וכ"נ מלשון הרמב"ם פ"ו דנזירות הי"א שכתב ה"ז מזה עליו בג` וז` ומגלח שער ראשו בז` וטובל בז` אחר הזאה ומדכתב תחלה מזה ומגלח ולא כתב וטובל בז` אחר הזאה וגילוח משמע שהטבילה היא אחר הזאה קודם גילוח וכן משמע מלשונו בפיה"מ סוף נזיר ד"ה תגלחת הטומאה שכתב ג"כ כלשון הנ"ל וא"כ קודם הטבילה אינם עומדים לקצוץ ולא הוי כקצוץ ואינו חוצץ ולפ"ז ה"נ באלו הכלות כיון שאינן עומדין לקצוץ קודם הטבילה אינן כקצוצים בשעת טבילה ואינו חוצץ ומנהג ישראל תורה הוא, ובזה צלח ורכב ולמוד בהתמדה כנפש רבך הדו"ש:

עמרם הק` בלוהם בק"ק הנ"ל:

+ משנת העמרמי - הערות הגאון רבי מנשה הקטן שליט"א, על דבר מה שנוהגין שהכלות טובלות בשערותיהן קודם החופה והלא השערות עומדות לקצוץ (כפי מנהג הנשים הכשרות דידן) וכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי והוי חציצה, וכו` ע"ש. לפי שהא מילתא נוגע לטהרת בנות ישראל וגם מרן הח"ס ז"ל האריך בהא מילתא ודחק הרבה ליישבו כנראה לכל רואה, ולי העני העיר ה` עיני מן השמים דמעיקרא לא קשיא מידי, והוא דבגמ` סנהדרין ט"ו וגיטין ל"ט נחלקו רשב"ג ות"ק המקדיש את עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו וקיי"ל דבשער העומד לגזוז פליגי. והרמב"ם פ"ב מהל` מעילה ה"י פסק כת"ק דלא אמרינן כגזוז דמי, ובגמ` שם סברינן לאוקמי הני תנאי כהני תנאי דשבועות דף מ"ג בענבים העומדים לבצור ר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין וסברינן לאוקמי ר"מ כרשב"ג דאמר שערו העומד לגזוז כגזוז דמי ודחינן אפילו תימא ת"ק דרשב"ג ר"מ הוא התם גבי ענבים העומדים לבצור כמה דשבקת להו מכחש כחשו אבל הכא כמה דקאי אשבוחי משבח ע"כ. ורבינו מאיר הלוי בספרו הרמ"ה שם הסביר וביאר החילוק בין ענבים העומדים לבצור דכיון שנתבשלו כל צרכן שוב אינן מוסיפין לגדול אלא הרוח חוזרת ושואפת ושואבת לחלוחיתן, ומשום הכי חשוב להו ר"מ כבצורות הכא גבי שערו משבח שבח שהרי הולך וגדול ולענין צורך השער לאו עומד ליגזז הוא ע"כ ע"ש. ועיין בגמרא דפירושו מבואר ומוכרח, ולמדנו מזה דבר יקר וחדש בפי` העומד ליגזז דעומד לגזוז אין פירושו מפני שאנחנו ברצונינו לגוזזו אלא הפי` עומד לגזוז או לבצור מצד עצם הפרי או הגידול שכבר נתבשל כל צרכו ועומד מצד הטבע לגוזזו ואם לא יגזזנו יפסל ויפסיד, אבל כל זמן שמצד הפרי וכדומה אינו נפסד בגדולתו ואדרבה משבח בראשו של אילן או של אדם לא מקרי עומד לגזז אלא שאנחנו צריכים לגוזזו לטובתינו ולא לטובת הפרי והבן כי הוא דבר יקר ואמתי. ולפ"ז פשוט בשער כלות נמי ודאי דמצד עצמן היינו השערות אינן עומדות ליגזז ואדרבה השערות משובחות על ראש הכלה אלא דאנן צריכין לגוזזן ומטעם המנהג אבל פשוט דא"כ לא קשה דליהוי חציצה מטעם דעומד ליגזז דבאמת לאו עומד ליגזז הם ופלא שלא הרגישו בזה הני גאוני זצ"ל. ובזה אמרתי ליישב בס"ד פסקי הרמב"ם וסתירת הש"ס שנראה לכאורה סותרים דבגמ` נזיר נ"א ע"א בעי חזקיה שערו העומד לגלח ציפורן העומד לגזז כגזוז דמי או דילמא השתא מיהא מחוברין ולא איפשיטא האבעיא, והרמב"ם פ"ג מהל` ט"מ הי"ג פסק דטמא מספק מאחר דלא איפשיטא האיבעיא ולפום ריהטא פסקו זה סותר מה שבעצמו פסק בסנהדרין שער העומד לגזוז לאו כגזוז דמי וצ"ע, ועיין בגליון הש"ס נזיר הנ"ל מה שציין בכמה מקומות בש"ס. ולהנ"ל אתי שפיר פסקי הרמב"ם בפשטות דהרי התם בסנהדרין מיירי באיש חי` ושער ראשו גדלים ולצורך השער לאו עומדים הם לגזוז רק שאנו רוצין לגוזזן לצרכינו כה"ג קיי"ל דלאו כגזוז דמי אבל בנזיר שם דמיירי במת דהשערות ודאי לצורכן עומדות לגזז דמאחר שמת תו אינן מגדלין ומשביחן אלא אדרבה אם יעמדו כן על גוף המת ירקבו עם המת ואי יגזזם יתקיימו והוי ממש כענבים העומדים לבצור לכאורה וא"כ אפשר דבאמת הוי כגזוז וליטמא אלא דכיון דלא איפשיטא האבעיא פסק הרמב"ם לחומרא ודו"ק כי זה נקודה יקרה בס"ד. ובהא מיושב נמי מה שהקשה עוד השואל מאת מרן רבינו זצ"ל בסמוך תשובה רע"ז על דרך מנהג נשים שהולכין לטבילה ושערותיהן ארוכות ביותר ואין חותכים אותן עד אחר הטבילה ותמה דהא כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי ולהוי חציצה ולפי הנ"ל גם מזה לא קשה כלום דשערות ארוכות אינן עומדות לקצוץ מצדן אלא מצדנו ופשוט. ובהא מיושב נמי מה שלכאורה צ"ע דבגמ` נזיר הנ"ל איבעיא לן נמי בציפורן העומד לגזז כגזוז דמי או לא ולא אפשיטא האיבעיא, ובש"ע קיי"ל דאם לא חתכה הצפרנים מדינא אין בה משום חציצה ואפילו למאי דחיישינן הוא רק שמא לא נקתה יפה הטיט בין הצפרנים אבל הצפרנים לעצמן לא הוה חציצה לד"ה ולכאורה הא בנזיר הנ"ל הוא איבעיא דלא איפשיטא ואמאי פשיטא להו דלענין טבילה ודאי לא הוי כקצוץ דמי ועיין ב"ח מ"ה שפ` בדברי הב"י בג` פירושים, אבל התם עכ"פ כשכבר הציפורן מדולדל קצת ודו"ק כי קצרתי ולהנ"ל אתי שפיר דודאי התם דמיירי באדם מת וצפרני ידיו אם לא יחתכו ירקבו א"כ עומדות לקצוץ הם אבל הכא באשה נדה בריאה והצפרנים מצד עצמן אינם עומדות לקצוץ ולכן ודאי אין איסור מעיקר דין אלא משום נקיות וק"ל. ובהא יתיישב לי נמי דברי המרדכי פ"א דשבועות שהביא פסק הראבי"ה בשם הגאונים ואחר שהביא הא משנה דידות הכלים העומדים לקצוץ כתב וז"ל גם כתב בשם הגאונים דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל הצפורן עצמו אינו חוצצת ואפילו אם היתה גדולה ועומדת לחתוך ופורחת ועובר מכנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום דהצפורן הוי מגוף האדם ע"כ, וטעם הראבי"ה לכאורה אינו מובן וצ"ע מגמ` נזיר הנ"ל דאבעיא להו בגמ` אי צפורן העומד לגזז כגזוז דמי ולא איפשיטא האבעיא והאיך פשיטא ליה הכא דכיון דמגוף האדם הוא אינו חוצצת ובגמ` מספקא להו בכגון דא והוא פלא. אבל לפי מה שכתבתי לעיל גם זה אתי שפיר דודאי כיון דאתי מגופו מעלה הוא ולאו כגזוז דמי וכגמ` סנהדרין הנ"ל לענין שערות הראש, והא דבגמ` נזיר מיירי לאחר מיתה ואז כיון דלגופו עומד לגזוז הוא ולכן איבעיא להו אבל הכא באשה פשוט דאינו חוצצת אף שעומד לגזוז דעכ"פ מצד עצמו אינו עומד לגזוז. ועיין ספרי שו"ת משנה הלכות ח"ב סי` י"ד מה שהארכתי בזה. ועיין דרכ"ת יו"ד סי` קצ"ח ס"ק י"ז הביא דברי רבינו אלו. והנני להביא כאן תשובה שנדפסה בשו"ת משנה הלכות חי"ב סי` צ"ה: בענין קציצת שערות הנהוג בבנות ישראל הכשרות והצדקניות ונהגו כן בתפוצות ישראל בערי אייראפע ושאר ארצות ועתה קמו ונתעוררו הרבה מהדור החדש החרדים לדבר ה` ואומרים שלא היה מנהג כזה אלא בין חסידי אונגארן ואין זה מנהג אבותיהם של פולין וליטא ורוסלאנד כלל וממילא אין בזה משום ואל תטוש תורת אמך, ולא זאת אלא שעשו מזה איסור משום ניוול לבנות ישראל, ורמז לדבר וגילחה את ראשה ועשתה את צפרניה (פ` כי תצא) ביפת תואר ודרשו חז"ל כדי לנוולה. ראשון לציון דברי העמק שאלה (פ` אחרי שאילתא צו אות ז`) על מה שכתב רבינו אחאי גאון בעל השאילתות ז"ל דשלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף אלא בחמים בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה וכו` ואפי` אתרמי ע"ש וחמישי בשבת שני ימים טובים דלא אפשר למיחף בהון וזמן טבילה בליל שבת משום דטבילה בזמנה מצוה, וכתב בהעמק שאלה משום דטבילה בזמנה מצוה, וכתב עלה הראב"ד ז"ל מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה עדיף ש"מ דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מתבעיא לטבול בליל שבת ויו"ט, וכתב העמק שאלה ויש ראיה לזה מדאיתא ר"פ במה אשה גזירה דילמא מתרמי טבילה של מצוה וכו` ולמאי דייק של מצוה אלא דבל"ז אסור בשבת משום חשש סחיטת שער ויש לדחות וכו` עד וי"ל דהתם מיירי לטהרות דאפילו בתולות היו טובלות עצמן ושערן מגולה ולא הוי סחיטה פס"ר וכו`, ובאמת בזמן הפוסקים האחרונים ז"ל הנהיגו הנשים לגלח שערן להכי הקילו בדבר לטבול בשבת. וקרוב לומר דעיקר מה שהנהיגו "רבותינו" תגלחת שיער נשים נשואות מה שלא היה כן בימי המשנה כדמוכח בנזיר דף כ"ח ובכ"מ, היינו משום דאז בימי המשנה שהיו גם הבתולות טובלות עצמן לטהרות בע"כ היו נהיגין לטבול בשערות ארוכות והיו יודעות להזהר מסחיטת השיער מש"ה נהגו גם נשואות כן והשתא שאין בתולות טובלות יותר טוב שלא יהיו שערות לנשואות ולא יבואו לידי חילול שבת ח"ו וכו` ע"ש. והנה מבואר מדברי העמק שאלה שגילוח שערות נשים נשואות זה הי` מנהג הנשים בזמנו ומקודם מלפניו, והיה המנהג בכל הנשים ומנהג הזה הנהיגו כן רבותינו הצדיקים האחרונים ז"ל, ורק בזמן המשנה לא הי` המנהג כן, ומשמע עוד דמיד לאחר שהפסיקו הבתולות לטבול נהוג כן כיון דתלה זה במנהג הבתולות כמבואר בדבריו. ועיין ח"ס יו"ד סי` קצ"ה לענין טבילת הכלות וקציצת שער ראשן דהי` פשוט לו כן כמנהג בנות ישראל. ואולי כן הי` המנהג מהאי טעמא, ולפ"ז היה קצת ראי` דזה כבר מנהג יותר קדמון, ולפי מה שמצינו בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי` רצ"ט שכתב לענין המתנות שנתנה האם לבתה ביום קציצת הפיאות אם הם צאן ברזל או נכסי מלוג וז"ל בדין ראובן נשא אשה וכו` ואחר שנשא הלך למדינת הים ועמדה האם והשיאה בתה והוציאה לה בנדונייתה נכסים שהיו של בת והוסיפה לה ממה שהכניסה לבעלה שהוא במדינת הים והוציאה עליה גם כן הוצאת נישואין "ונתנו לה מתנות ביום קציצת הפאות כמשפט הבנות" והשיב ז"ל ולענין המתנות שנתנה האם לבתה ביום קציצת הפאות אם הם צאן ברזל או נכסי מלוג הדין שוה וכו` ע"ש. ולכאורה צ"ב מה זו יום קציצת הפאות לנשים נשואות ומשפטן שכתב התשב"ץ ז"ל, וכי היכן מצינו דבר כזה או הלכה כזו שלאחר נישואין קוצצין השערות שקורא לו, ביום קציצת הפאות כמשפט הבנות, ע"כ מבואר שהיו כבר בזמנו משפט הבנות לקצוץ שערות ראשן שהוא פאת ראשם ונתנו להם אז מתנות בשביל זה וכמו שהוא מקובל עד היום אצלנו שביום קציצת שערות הרא"ש נותנין מתנה להכלה, ולפי שאז או קרוב לזמנו הנהיגו שהבתולות לא יטבולו וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי` קפ"ג בשם הריב"ש סי` תכ"ה ועיין באה"ט שם ובב"י שם, וידוע דהתשב"ץ הי` בדורו של הריב"ש ז"ל ובעל פלוגתיה ומ"מ כנראה דאז כבר הנהיגו הבתולות שלא לטבול ומסתמא מקודם ולכן תקנו נמי תקנת האשה הנ"ל עכ"פ כבר מבואר בתשב"ץ הנ"ל שכן היה משפט הבנות וקורא לזה כמשפט שהי` מקובל כן בזמנם באלגי"ר עכ"פ ועיין רשב"ץ על מס` נדה בהקדמה דף 15 אות 26 ומה שציין שם. עכ"פ לדידן ראינו כמה גברא רבה מעיד שזה היה מנהג כל נשי ישראל בכל המקומות יהיה מאיזה טעם שיהיה ואדרבה לטעם של הנצי"ב ז"ל א"כ יותר קשה להני שאמרו שאין זה מנהג שלהם וא"כ כיון דלענין סחיטה חוששין שלא לטבול בשבת ומה"ט מונעים הרבה את עצמם מטבילת עזרא משום סחיטה, והיאך מניחים נשיהם לטבול בשבת קודש לפי שיטתם שסותרין אהדדי, וגם מדיוק הנצי"ב ז"ל "ובעיקר מה שהנהיגו רבותינו תגלחת שיער נשים משמע דלא הי` זה סתם מנהג ע"ה אלא מנהג רבותינו שהנהיגו כן לגלח שער נשים, ודלא כאותן שטוענים שלא הי` מנהג כזה בעולם רק באנשי אונגארן, ולפ"ז הרי שייך בזה משום אל תטוש תורת אמך ג"כ כיון שהוא מנהג שהנהיגו רבותינו ז"ל וטעם יש לדבר יהי` מאיזה טעם שיהיה וזה לפענ"ד פשוט וברור ועיין ספרינו משנה הלכות ח"ה סי` רמ"ג והארכתי עוד בזה בתשובה אחרת בס"ד. ונחזור קצת לענין מתי שהונהג מנהג הזה בדיוק לא ידוע לנו הגם שנראה שזה מנהג קדום לכ"ע וכמ"ש רבינו הנצי"ב ז"ל מ"מ ראייתו ממשנה נזיר לכאורה יש לדחות במ"ש שנראה ממשנה שם דלא היו נשים קוצצות שערות ראשן בימי המשנה וראיות נראה ממש שאמרו שם נזרק עליה אחד מן הדמים וכו` אינו יכול להפר בד"א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת ר"מ אומר אף בתגלחת טהרה יכול לומר א"א באשה מגלחת וכו` ע"ש והנה באשה מנוולת לא אמרו על הגילוח אלא על שתיית יין ועיין רש"י ותוס` שם ואפי` לר"מ דאמר באשה מגלחת א"א מ"מ הרי קיי"ל כחכמים שאפשר בפאה נכרית וא"כ אין ראי` כ"כ, ועוד אומר אני לפמ"ש רש"י דמקפיד דוקא על שער אשה נכרית ולא פאה נכרית שהם שער סינטעטי דכה"ג כ"ע לא קפדי ובזה יש להבין כמה קשיות והבן כי קצרתי עיין על הגליון שם. ומה שלבי אומר לי בזה עוד בשני פנים, הפן האחד לפמ"ש בזוה"ק והובא באחרונים דשערות שגדלות בימי נדתה הם סכנה וצריך לקוצצן, ובגמ` נזיר (ל"ט ע"א) איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל למאי נפ"מ לנזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקליה אלא אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים פי` שער הראש או הזקן משרשו מעיקרו בסמוך לבשר הוא גדל וראשו כדקאי קאי או מלעיל קא רבי מראש השער הלוך וגדול אבל סמוך לראש אינו זז ועיקרו כדקאי קאי, ופשיט לה ת"ש מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותנן תו כד צבעי סביא דיקנהון חוורן עיקבי נימהון ש"מ מלתחת רבי, ועין רש"י ותוס` שם זקנם הסמוך לסנטר נראה לבן אלמא מלתחת רבי וה"ה מדסקרתא פושט ע"ש. וא"כ בשער הגדל בנדתה נמי שער סמוך לבשרה הוא שער שגדל בנדתה וא"כ אם צריכה לקצוץ שערות שגדלו בנדתה צריכה לקצוץ סמוך לבשרה וא"כ לפי הזוה"ק ע"כ בכל עת נדתה צריכין לקצוץ שערן. אלא דלכאורה סותר המשנה שאומר איני רוצה באשה מגלחת. ואשר נראה דלא תקשה די"ל באמת נשים נדות גלחו ראשן כדי לילך לטבילה ומיהו נשים שלא ראו עדיין או זקנות וכן נשים מעוברות שלא היו צריכן לטבילה לא גלחו ראשן והיו אלו ואלו ולכן באשה שצריכה לגלח מטעם הזוה"ק לא יכול הבעל לומר אי אפשי באשה מגלחת שהרי ע"כ צריכה לגלח ומה שיכול לומר הוא באשה שנדרה מעצמה לגלח וע"ז יכול לומר איני רוצה באשה מגלחת, וא"כ י"ל דכבר בימי הגמ` נמי גלחו כמבואר בזוה"ק אלא שלא גלחו רק נשים הצריכות טבילה שגדלו שערותן בטומאה. וקצת י"ל בזה לפ"מ שאמרו בגמ` (ברכות ל"ו ונדה ס"א) בחומרא דר` זירא שאמרו בנות ישראל החמירו על עצמן דכל שתראה טיפת דם כחרדל תשב עליה ז` נקיים והקשו האחרונים ז"ל היאך החמירו על עצמן ולא חשו לביטול פריה ורבי` וגם היאך בידם להחמיר מה שנוגע לאחרים והיינו לבעלה אם מחמירה בעלה לא יחמיר ולא ישמע לה ועיין שו"ת בית שערים (יו"ד סי` רל"ט ועוד) בדיוק לשון בנות ישראל החמירו על עצמן ולא אמרו החמירו על בעליהן או סתם החמירו, וגם יש לדייק לשון בנות ישראל החמירו ולא נשי ישראל, וגם יש לדייק למה לא אמרו שב"ד תקנו כן, והנראה דבאמת נשי ישראל לאחר שנשאו לבעל אין בידם להחמיר בלי רשות בעליהם, משום דהם ברשות בעליהן וענינים הנוגעים לבעל אין בידם להחמיר וכ"ש שלפעמים אתי לידי קולא ביטול פ"ו או גדול מזה ח"ו הוז"ל וכיוצא בו ואפילו נודרת לעשות כן אינה יכולה כיון שנוגע לבעלה דכופה אותה ומיפר לה כיון שהיא משועבדת לו ומיהו דוקא לאחר נישואין אבל בנות ישראל קודם נישואין בידם להחמיר על עצמן מה שיתרצו שהרי הן אינן מצוות על פ"ו ואם ישאו לאנשים יאמרו שיש להם חומרא זו אם ירצה ישאנה ואם לא ירצה לא ישאנה ואז כבר אין ביד הבעל למחות כיון שנתרצה לנשאה באופן זה, ומדויק בזה בנות ישראל החמירו על עצמן היינו קודם שנשאו לאנשים ואח"כ כשישאו שוב ע"ת זה נשאו. ולפ"ז י"ל הכ"נ דהנשים כיון ששערות הגדלות בנדתן סכנה הם ומצוה לקוצצן הנהיגו כן לקוץ וע"ז אין ביד בעליהן לומר א"א באשה מגלחת אבל נודרת בנזיר יכולה לומר א"א באשה מגלחת וכנ"ל. וא"כ לא תקשה ממשנה נזיר הנ"ל ומשאר מקומות. ושפיר אפשר לישב דנהגו כזוהר הקדוש מאז ומלפנים. ובזה יש לדייק לשון הגמ` (שבת נ"ז) לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפם וכו` ובגמ` טבילה מאן דכר שמה אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאחויינהו ד"א ברה"ר. ואכתי קשה לשון הלשון דילמא מיתרמי לה טבילה ואטו אשה לא יודעת זמן טבילתה ועוד טבילת נדה הוא בלילה ולא ביום, וגם צריכה ספירה ז` נקיים ועוד אבל נראה דכאן מיירי בנשים שהיו טובלים לטהרה ולא משום נדה ולכן אפשר שתגע בטומאה והיא נוהגת בטהרת ומיירי בזמן שהיו נוהגין בטהרה ואין זה מטומאת נדה כלל אלא מתרמי לה טבילה של טהרה ולפ"ז אין משם ראי` לקציצת שערות דהני טבילות שלא היו שערות מימי נדה לא הי` צריכות לקצוץ ואין מכאן ראי` לטבילת נדה כנלפענ"ד. האופן השני נראה לפמ"ש במקום אחר בטבילת עזרא (ברכות י"ט ע"ב) ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הוכה את שני אריאל מואב והוא ירד והוכה את הארי בתוך הבור ביום השלג איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל ופרש"י ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה ע"כ. והתוס` ב"ק פ"ב ע"ב ד"ה אתא פי` דהא דאמר בפ` מי שמתו גבי בניהו דתבר גזיזא וכו` לא לדברי תורה דאכתי עזרא לא הוה אלא לאכול חולין בטהרה, האמנם על גליון שלי כתבתי ברכות הנ"ל דבתב"א פ"ז מבואר דבמצרים כבר נהגו לטבול טבילת קרי ובגמ` יבמות אמרו עוד אפי` בעכו"ם מי לא טבל לקריו ועיין ראשונים שם שטומאה זו מאוסה היתה להם וא"כ צדקו דברי רש"י דהוא ז"ל טבל לקריו לד"ת וכן היו נוהגין חסידים ואנשי מעשה מעולם אלא שבא עזרא ותיקן לכל העולם ועכ"פ ת"ח שיהיה מדין תקנה וחיוב והארכתי בזה. וא"כ י"ל הכי נמי דהני נשים צדקניות היו נוהגים מאז ומלפנים מזמן רשב"י לקצוץ פאות ראשם וכמ"ש התשב"ץ הנ"ל ומיהו לא הי` בתור תקנה לכל הנשים גם שאינן רואות, וגם הנשים רואות לא היה בתור תקנה ואם לא חשו לסכנה לא קצצו, ובאו האחרונים רבותינו הצדיקים והנהיגו לכל הנשים לקצוץ שערות ראשן או מטעם הנצי"ב או מטעם הזוה"ק פ` נשא מחומר האיסור לגלות אפי` שער אחת מראשן וכמ"ש הח"ס והבאתי דבריהם בספרי משנה הלכות ח"ה סי` רמ"ג הנ"ל או מטעם לכבוד נשים נדות שלא לבזותן ולא לגלות עליהן והוא משום בושה או צניעות. ומצינו כעין זה (נדה ע"א ע"א והוא מתוספתא פ"ט דנדה ומ"ק כ"ז ע"ב) בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין ע"ג כל הנשים מפני כבודן של נדות חיות, בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין והיו זבין חיין מתביישין התקינו שיהו מטבילין ע"ג כל האנשים מפני כבודן של זבין חיים ע"ש ועיין רש"י שם, וא"כ י"ל הכי נמי בראשונה לא היו קוצצין אלא נשים שגדלו שערן בעת נדתן ושוב שלא לבייש אותן תקנו והנהיגו שכולם יקצצו שערות ראשן ופשוט דלהנצי"ב נמי ע"כ צ"ל לומר כן דאל"כ אמאי כתב דהנהיגו לקצוץ שערות ראש כל הנשים וכמנהג בכל המקום היל"ל דרק אותן שטובלות וכ"ש לדעתו ז"ל שהתקנה או המנהג הי` בשביל סחיטת שערות וטבילה ומיהו לפי הנ"ל אתי שפיר דמשום ביישן של ילדות או משום לא פלוג הנהיגו לכולם וכנ"ל. ובאמת כי ממו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל שמעתי פעם שזה הי` מתקנת ועד ארבע ארצות, וכן שמעתי עוד מקובל כן. בקיצור הזמן אימתי הנהיגו חז"ל לבנות ישראל כן לא ידוע לנו ויש השערות לכאן ולכאן אבל הא נראה ברור דהוא מנהג קדמון מדורות שלפנינו וכנראה עוד מימי הראשונים ז"ל, והיה נהוג בתפוצות. ועתה מצאתי בספר צרור המור עה"ת פ` תצא (מאת הגאון ר` אברהם סבע זצוק"ל מגולי ספרד בזמן הב"י) וז"ל אות י"ג והרביעי והסירה את שמלת שביה מעליה ואולי רמז כל זה להורות לנו סדרי הגיורת המוזכר ברות המואביה, ולזה אמר וגלחה את ראשה כמו שעושים לנדה בשעת טבילה וכן בכאן כשמטבילין אותה היו מגלחין ראשה בענין שלא יהי` בשערה דבר חוצץ עכ"ל. והנה כתב מפורש דמגלחין שער ראשה לגיורת כמו שועשים למדה בשעת טבילתה ופשיטא ליה דנדה מגלחת ראשה לטבילה וכמנהגנו. וכיון שכתב ודומה זה לזה מבואר דגילוח שער ראש נדה לטבילה הי` פשוט ליה ומפורסם עד שדומה לה הגיורת ודוק היטב. ובהוצאה חדשה תמה המציין שם (אות י"א) דבהל` נדה לא מצינו בענין גילוח השער, אבל לפמ"ש דבר פשוט היה זה להם והוא פלא. וחשבתי דאולי מהאי טעמא נשים ממקומות אנשי ספרד עדיין נוהגות לגלח שערות כל הגוף לפני טבילה ואולי דכך היה מנהגם לקוץ כל השערות הן דראש והן דשאר מקומות ושוב לאחר זמן הקילו שלא לקוץ שערות ראשן והחזיקו בקציצת שאר שערות של כל הגוף, עכ"פ פשוט וברור שמנהג לקוץ שערות הראש לפני הטבילה לנשים אינו מנהג חדש אלא הי` מנהג מהקדמונים וכמבואר בזוה"ק. [וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי` תי"ט ומש"כ בפי` לבה"ג יבמות אות נ"ז].

ציונים לספרים המביאים את דברי הבית שערים, שו"ת בית שערים או"ח סי` ע"ד, יו"ד סי` קל"ה, ער"ה, שו"ת שארית יהודה סי` כ"ד, חותמי ברכה סי` קצ"ה, שו"ת דברי ישראל ח"ב הערות והארות שונות אות ה`, שערי טבילה סי` כ"ב, שו"ת עטרת פז ח"א כרך ג` חו"מ סי` ז`.+

הקודם  הבא 

מצוה יומית <> Daily Mitzvah      כתבו אלינו <> Contact Us      שאלות שכיחות <> FAQ  
Disclaimer & CopyrightIn conjunction with
   Another site by e-Notations