Text of Seforim

: ספר הגדה של פסח משנה הלכות 1

דברים אחדים להוצאה ראשונה

מגיד מראשית אחרית, הוציאנו מעבדות לחרות,

נסים נפלאות, מיודע תעלומות,

שוכן שחקים משרתיו רבבות,

הוא הקדוש בעצמו מבדיל בין חול לקודש,

בין העמים לישראל עם קודש, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אשר בו מלאכה לא תעשה, ובין חודש לחודש המקדישים שמך בקדוש החודש, יהא שמיה רבה מתברך, מפי עם המבורך, ובחודש אשר ממצרים גאלתנו, ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת, ובכורך ישראל גאלת, במצותיך קדשתנו, ולהודות ולהלל ולקלס לשמך צויתנו, ולספר בנסים שעשית לאבותינו, מעבדות לפרעה ולמצרים לשחררנו, ופרעה וחילו ירה בים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואילו לא הוציאנו, אלא להציל אותנו, ובנינו ובנותינו, בשביל זה דיינו, וכ"ש שזכינו לראות במפלת שונאינו, ונתת לנו תורת אמת, וחיי עולם להדבקים בה' אלקיכם באמת, וקדש והזמין יום אחד בשנה, להרבות בסיפור יציאת מצרים מידי שנה בשנה, כל אחד לפי צחות לשונו, ולפי שורש נשמתו לעשות רצון קונו, במילין יקירין להרבות פתגמים, וכל המרבה לספר משובח ויאריך ימים, ולפי שנתמעטו הלבבות, מחמת התלאות והמקרות, עמדו חז"ל ותקנו בצחות לשונם, ספר הגדה לישראל להודות א-ל בגרונם, וכל אחד לפי שכלו המעט, יוסיף וירבה להתבונן ולא ימעט, כי בליל הזה מתפשטין האורות, המשפיע מטובו אפילו לחשוכי מאורות, ברוך אתה ה' יוצר המאורות.

והנה מימי לא עלה על לבי להדפיס ספר זה על הגדה של פסח, אך זה לפני שנה בא בני חמדת לבי ועיני עדיו לגאון ותפארת הב' משה הי"ו מהישיבה בירושלים עיה"ק על חג הפסח ויצא וליקט מבין כת"י שלי ועשה סטענציל ממקצת הדברים בלתי ידיעתי וחברם בקונטרס וקרא להם שם שפתותי"ו שושני"ם וחלקו בין הידידים, ומתחלה הי' על אפי ועל חמתי, כי לא היה זה מגמתי, ואני מושאל מעודי להלכה בס"ד, ומה לך אצל הגדה מילין דשפריא ]ומרגלי בפומי וכן כתבתי בתשובה אחת כי יותר אפשר לבא לידי מכשול ח"ו באגדה מבהלכה כי בהלכה אם יבא לידי טעות ח"ו אז הרי שלחן ערוך לפני כל ויתברר הטעות ויעמידו על האמת אבל בדרוש ואגדה מי יאמר לו ולפעמים ילמדו מזה שכן ראוי לעשות שראו שכן דרוש דרש מי שהוא והנה צורף ומכיון בפסוק וכיוצא בו והם דברים הנקרים בדורינו השקפה אשר הוא מסוכן מאד ללמוד מזה בלי הלכה[ עד שאלצוני בני ביתי עד שהייתי שותק כמודה, והשתא בני הגדול הרה"ג וכו' מהרר"י קד"ש שליט"א רב ור"מ דקרית אונגוואר בירושלים עיה"ק בא מירושלים עיה"ק לשמחה במשפחה וזרזני ג"כ וגם עשה קצת מראה מקומות, גם בני הרה"ג כו' מוה"ר עמרם חסידא שליט"א דומ"ץ דקהלתינו פה ברוקלין נ"י, וחתני הרה"ג בנש"ק פא"מ פרי עץ הדר כו' מוה"ר י"י בידערמאן שליט"א ושאר ב"ב וידידי בקשו להסכים להוציא לאור הדברים, ונזכרתי מדברי רבינו מרן הח"ס ז"ל במכתבו להגאון מוהר"ץ חיות )נדפס בס' כל ספרי מהר"ץ ח"א בהוספות דף ר"ו(. ולכן הנני נותן להם ולפניכם אהובי ידידי את בריתי שלום קצת מפרי מחשבתי לסלסל בדברי חז"ל בהגדה של פסח ברית התורה שאמרתי בס"ד מזמן לזמן בלילי פסחים הקדושים.

וקראתי להם שם מגי"ד משנ"ה - מגיד, כי כן קרא המסדר ההגדה בשם מגיד בט"ו תיבות הראשונות. ומשנה, כי כן הובאו כמה הלכות שנשנו בפנים הספר, גם כי שמי מרומז במשנ"ה וכן נקראו בס"ד שאר ספרי משנה הלכות. ואקוה שיהיו דברי אלו לנחת רוח לפני הקב"ה להלל ולשבח לפאר לרומם להדר ולנצח למי שעשה הנסים האלה הוציאני מעבדות לחרות משעבוד לגאולה, ואמרו חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ובעונ"ה נתקיים בי במציאות שעברתי את הגיהנם ]אוישוויץ ועוד[ שהיה בכמה אנפין גרוע ממצרים, ולכן נאמר לפניו בהלל והודיה. וכשם שהוציאנו אז ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם כן יתן ה' ונזכה במהרה לגאולה שלמה וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו בביאת משיח צדקנו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בסעודת שור הבור ולויתן ויין המשומר מששת ימי בראשית להמחכים לישועתן בב"א.

עש"ק לסדר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח המצפה לישועת ה' אסקופה הנדרסת בפני עם קודש עבד נרצע לאדוניו המחכה לקיים עוד מצות ק"פ בפסח הבעל"ט בירושלים עיה"ק בביאת משיח צדקנו ובבנין בית מקדשו השמם, החותם בלב ונפש,

מנשה הקטן

החדש הזה לכם. לכ"ם אותיות מל"ך שניסן הוא מלך (מנהגים) עוד שהוא ראשון למלכי ישראל וכל ישראל בני מלכים הם.

חדש ניסן הוא נגד לבנה מז' כוכבי לכת (ספר הקרנים מאמר ה') ובפי' דן ידין רמז ראשון כתם פז, פ"ז בגימ' לבנה. וישראל נקראים ע"ש הלבנה, וניסן ראש חדש למלכי ישראל.

מזמור לאסף אך טוב לישראל אלקים לברי לבב (תהלים ע"ג). נלע"ד לפי מה שאמרו תלמידי רבינו יהודה החסיד ז"ל בשם רבם כי ט"ו שנים עמדו ביחד אבות העולם ובזכות ט"ו שנים הללו שלמדו תורה והיו דבקים בו יתברך נתקיים העולם ולמדו בכל יום ט"ו שעות ביחד ולזה יסד דוד המלך ט"ו שיר המעלות ובט"ו בניסן נגאלו ועיין בהגדה לחיד"א בדבש לפי בוהיא שעמדה לאבותינו ולנו מ"ש ולזה אפשר מכוון הט"ו תבות בסדר קדש ורחץ וגם הט"ו תבות מן ויציב ונכון עד הדבר כמובן והנה אמרו ז"ל דחמש שנים נפטר א"א ע"ה קודם זמנו מפני רשעת עשו שאל יראה מתי שיצא לתרבות רעה (עיין רש"י בראשית כ"ה ל', וב"ב ט"ז ע"ב) ואילו חי עוד חמש שנים והיו עומדים ביחד אבותינו הקדושים עשרים שנה אז בשנת הכ"א היו פועלים גאולת עולם לישראל אלא שעשו הרשע הוא השטן אשר השבית הדבר וז"ש אך טוב לישראל שמהמנין א"ך שהוא כ"א נשאר רק טו"ב שהוא שנת הי"ז.

והנה חודש ניסן נקרא טוב, וכן הוא במ"ק בגימ' טוב, עיין רגל ישרה, ואלו היו האבות משלימין מנין עד שנת כ"א שנים אז הי' טוב לישראל אלקים לברא לבב שהם האבות כידוע. וזה שרמז הקב"ה למשה אהי' אשר אהי' היינו השם גימטרי' כ"א אהי' בצרה זו ואנכי אהי' עמם בצרה אחרת שעדיין לא נתקן השם כ"א ואילו נתקן ע"י האבות אז הי' כבר הגאולה העתידה. ובזה אפשר לפרש ולומר כי יד על כס י' מלחמה לה' בעמלק מדר דור דהשם י"ק גימטרי' ט"ו ולולי אותו הרשע עמלק שהוא עשו הי' נתקן השם אהי' אבל עכשיו רק השם י"ק שהוא ט"ו בבחינת אותן הט"ו שנים ואמר כי יד על כס י' שהוא נגד הט"ו שנים שנתקן הכל על ידם ועל ידי זה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ולפי שהוא הי' הגורם נשבע שלא יניח עד שיהי' השם שלם וכסאו שלם כי"ר במהרה.

שבת הגדול

טעם למה נקרא שה"ג (עיין טוש"ע א"ח סי' ת"ל) י"ל דאמרו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין (שבת קי"ח) ועיין באחרונים הטעם דלא סגי בשבת אחד, עוד אמרו (שם) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עבד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו ובמצרים הללו עובדי ע"ז והללו עע"ז כטענת שר של ים אלא דכשנצטוו משכו וקחו לכם צאן משכו ידיהם מע"ז ולקחו להם מצות וזה הי' בשבת כמבואר דעשרה בניסן אותו שנה בשבת הי' ועיין ט"ז (א"ח סי' ת"ל) וא"כ שמרו אותו שבת כהלכתו ובמה שמשכו ידיהם מע"ז מחלו להם על ע"ז ומיד נגאלו ולכאורה הלא לא שמרו רק שבת אחד ובגמ' אמרו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין וע"כ שאותו שבת גדול הוא משאר שבתים ואם ישמרו רק שבת אחד נמי נגאלין (ובגמ' שם) אלמלא שמרו שבת ראשון לא היה כל אומה ולשון שולטין בהם וא"כ כמו כן אפשר דשבת הגדול אכתי כחו גדול משאר שבתות כיון שהוא שבת ראשון ששמרו בנ"י במצרים ולזה נקרא שבת הגדול שזה שבת גדול הוא משאר שבתות דבשאר שבתות עד שישמרו שתי שבתות נגאלים ובשה"ג אפי' ישמרו שבת אחד מיד נגאלין. וכבר כתבתי במקום אחר הטעם דשבת תשובה הוא תשובה מיראה אימת יום הדין אבל שבת הגדול הוא תשובה מאהבה ובשבת תשובה זדונות נעשים כשגגות וצריך עוד קצת לכפרה אבל בשה"ג זדונות נעשים כזכיות ונעשים כולו זכאי ולכן מיד נגאלין ועיין הגדה ערבי פסחים מ"ש זקני בזה.

א"י לבטל טענת הצדוקים שאמרו ממחרת השבת של שבת בראשית ולדעתם הנפסדת לעולם עצרת אחר השבת ודרשו ממחרת השבת שבת בראשית ונטפל להם ריב"ז מתמניא בניסן ועד סוף מועדא ואיתותב חגא דשבועיא בגמ' מנחות ס"ה וס"ו שם ופרש"י שם חכמים פי' שממחרת השבת שהוא ממחרת יו"ט ועיין תרגום אונקלוס ממחרת השבת מבתר יומא טבא ולהוציא מדעת צדוקים קוראין השבת שבת הגדול כלומר שיש עוד שבת שאינו גדול והיינו יו"ט ואותו שבת שהוא ממחרת השבת הוא בתר יומא טבא ואין זה משבת בראשית שהוא שבת הגדול ולכן קורין שבת הגדול.

בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותנו ממצרים (סוטה י"א), נראה לפמ"ש במדרש הביאו רש"י עה"ת פ' ויקהל (שמות ל"ח ח') ויעש את הכיור במראות הצבאות בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והי' מואס בהן משה מפני שעשויים ליצה"ר א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות וכו' שמשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהם ליד תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שה"ש ח') וזהו שנאמר במראות הצובאות ע"ש.

והנה בתורה (בראשית ט"ו י"ג-י"ד) כתיב ועבדים ועינו אותם וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והם לא היו רק מאתים ועשר שנה וגם כי עצם שעבוד העבודה לא היתה רק פ"ו שנה כמבואר בחז"ל והיאך נתקיים מקרא זה, האמנם גזירת ועבדים ועינו אותם היתה אמורה להיות על ששים רבוא מישראל ד' מאות שנה אך בתורה כתיב (שמות י"ג י"ח) וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ופי' חז"ל והובא ברש"י אחד מחמשה יצאו וד' מהם מתו וא"כ בשעת עבודה היו חמש פעמים ששים רבוא וא"כ חמש פעמים ששים רבוא קיימו ועבדום וענו אותם והנה חמש פעמים פ"ו עולה ארבע מאות ושלשים שהוא זמן השעבוד ונשלם זמן העבדות ע"י רבוא אוכלוסין, וכל זה הי' ע"י נשים צדקניות שהעמידו צבאות רבות וזה גרמה יציאת מצרים.

והנה תרגום יב"ע (שמות ל"ח ח') כתב מן אספקלירי נחשא נשיא צניעותא דאילו לא היו צנועות היו ח"ו עושות פעולות שלא להוליד ח"ו כמו שהוא בעונ"ה בזמה"ז ואז לא היו יכולים לצאת ממצרים עד שיגמרו זמן השעבוד ולכן קאמר בזכות נשים צדקניות הצנועות נגאלו ישראל ממצרים.

ובביאור דברי התיב"ע שכתב נשיא צניעתא נראה דלכאורה לפמ"ש (נדרים כ' ע"ב) בני תשע מדות יש להרחיקן ואחת מהן בני חצופה ופי' הר"ן שמעיזה פניה להיות תובעת בפה ועיין רמב"ם פכ"א מא"ב וש"ע א"ח סי' ר"מ ס"ג א"כ אדרבה לכאורה זה גריעותא ולא מעליותא שעשו ואולי מה"ט הי' משה רבינו ממאס בהן האמנם בגמ' שם הקשו והאמר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל אדם שאשתו תובעתו הויין בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם שנאמר (דברים א') הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו' וכתיב (ד"ה א' ב') מבני יששכר יודע בינה לעתים ומשני ההיא דמרציא ארצויי ופי' הר"ן שמפתה אותו בדברי ריצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור באהלה אבל לא שתהא תבעתו בפה וא"כ הכ"נ אמר הקב"ה למשה קבל הם אהובים עלי שהם עשו בפיוס ובצניעות ולכן ביאר התיב"ע נשיא צניעתא וכנ"ל.

כמה הלכות הנוגעות בס"ד

שואלין ודורשין בהל' הפסח קודם הפסח שלשים יום. ומצוה לכל אחד לעסוק בהל' פסח שלשים יום לפני החג, וגם בפסח עצמו.

א) יש מקומות שנהגו לקרא בתורה ברבים פ' הנשיאים )בלי ברכה( מר"ח ניסן עד י"ג בו ויש להם על מה שיסמוכו (משנ"ה ח"ח סי' קפ"ד).

ב) מי שיש לו חמץ בארץ ישראל והוא בחו"ל, או הוא בארץ ישראל וחמצו בחו"ל, שיש הבדל בין הזמן לכמה שעות מן הנכון למכור החמץ בזמן ארץ ישראל שאז יוצא לכל הדעות ומיהו אם לא מכר אפילו הוא בחו"ל ובארץ ישראל כבר הוא ליל פסח מ"מ מוכר כדרכו ומותר בהנאה דאזלינן בתר גברא ולא בתר חפצא של חמץ ועיין שו"ת עונג יו"ט א"ח סי' ל"ו ועיין בשו"ת משנ"ה ח"ו סי' צ"ג באריכות.

ג) בן חו"ל שבא לארץ ישראל ליו"ט ומוכר חמצו חעכו"ם בארץ ישראל, יבקש מהשליח הרב המוכר שלא יחזור ויקנה חמצו מן העכו"ם לאחר שביעי של פסח שהרי אצלו יש עוד איסור יו"ט שני של גליות, ומיהו אם לא התנה והרב חזר ולקח כל החמץ וגם שלו בתוכו לא נאסר חמצו דאיסורא לא ניחא ליה לקנות עיין משנ"ה ח"ו סי' צ"ד.

ד) עשה שליח למכור חמצו בחו"ל והלך לא"י ושליח מכר חמצו פה בחו"ל כפי זמן החו"ל ואצלו כבר נאסר החמץ בהנאה בדיעבד יש להתיר החמץ אחר הפסח דכה"ג לא קנסו רבנן עוד יש לומר כיון דקודם זמן איסורו הפקיר חמצו כמנהג העולם א"כ יש לומר דמהני לפ"מ שכתב הא"ז סי' רמ"ו בשם הירושלמי (פ"ט ה"ד דשביעית) דמותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו לאחר הפסח ואף שהד"מ א"ח סי' תמ"ה ובש"ע כתב שאין לסמוך על הוראה זו והיא קולא גדולה מ"מ כה"ג שעשה שליח למכור אלא שמכר בשעה שאצל הבעלים כבר נאסר החמץ אבל במקום שהשליח מצוי אכתי היתר גמור יש לסמוך שלא קנסו כה"ג והבן וצ"ע (עיין משנ"ה ח"ו סי' צ"ז).

ה) מי שהוא בבית האסורים מותר לו למכור מנתו לעכו"ם קודם הפסח ואין בו משום רוצה בקיומו של חמץ (משנ"ה ח"ד סי' ס"ה).

ו) חמץ שנמכר לעכו"ם ע"י שטר מכירה ומונח בבית בארוני קיר (קלאזעטס בלע"ז) צריך לכה"פ לסגור הארונות במפתח כיון שאינו עושה מחיצה עשרה ולדעת רש"י וסייעתו בעי מחיצה דוקא ובח"י כתב דוקא מחיצה עשרה עכ"פ בלי סגירת מפתח או עכ"פ לדבקו בטייפ חזק אין להקל כנלפענ"ד (עיין משנ"ה ח"ח סי' קפ"ט).

ז) המוכר חמצו לעכו"ם בשטר מכירה וחוזר ועומד ומוכר בחנותו או משכיר עצמו להעכו"ם לעבוד אצלו הרי זה מבטל מכירתו למפרע (משנ"ה ח"ג סי' נ"ה).

ח) מי ששכח למכור חמצו והרב מכירו ומכר שלא מדעתו מדין זכין לאדם שלא בפניו יש לסמוך עליו בדיעבד והחמץ מותר לאחר הפסח, (כן שמעתי מפי הגר"א הענקין זצ"ל).

ט) חמצו של ישראל על הים שמכרו לאינו יהודי והגיע להנמל בחוה"מ פסח, אסור לסוכן יהודי להוציאו מהנמל ואפילו להובילו לרשותו של נכרי (שו"ת משנ"ה כת"י).

י) חמץ של הפקר המונח ברשות ישראל אף שאין בדעתו לקנותו חייב לבערו (רמב"ן פסחים בליקוטים, ופנ"י דף ה' ודלא כמקו"ח סי' תל"א ועיין משנ"ה ח"ו סי' צ"ח).

יא) סיריעל וכל מיני ממתקים וכן גערשטעל צריך למכור.

יב) אין להניח חמץ בכלי אשפה מע"פ עד לאחר החג.

יג) חמץ שמונח בכלי האשפה בחצר על הבעה"ב לבערו ולא השוכר (משנ"ה ח"ח סי' קפ"ז).

יד) עיסה שנילושה והניחה במקרר (פריעזר בלע"ז) שלא תתחמץ אסור לאפות מינה בחוה"מ מצה (משנ"ה ח"ד סי' ס"ד) ולכתחילה אסור להניחה בפריזער על פסח.

טו) הקונה ביצים מן האיכרים (פארמער בלע"ז) שדרכן לרחוץ הביצים אין בזה שום חשש חמץ (משנ"ה ח"ד סי' ס"ו).

טז) הכשר שיניים תותבות לפסח אם אפשר שלא לאכול מעל"ע עליהם מה טוב ואם לאו יכול להכשיר בכלי שני קודם זמן איסור חמץ, ומי שיש לו שיניים שניים בין בשר וחלב לכל השנה מה טוב אבל אין חייב להחמיר בדבר (מהרש"ם בתש' סי' קצ"ז ח"א, ועיין משנ"ה ח"ד סי' ס"ח, וסי' צ"ג ע"ש).

יז) מנהג ישראל לבדוק הספרים מפרורי חמץ קודם הפסח כל מה שאפשר. ועיין חזו"א סי' קט"ז אות י"ח. וספרים שבישיבה או כולל די אם סוגרים אותם על כל הפסח (ועיין שו"ת משנ"ה ח"ז סי' ס"ד). ומי שאינו מכניס חמץ כל השנה בבית ספרים שלו פטור מבדיקה.

יח) נשים חייבות במ"ע דהשבתת חמץ, חינוך מצוה ט' והתוס' ואב"נ א"ח סי' ש"כ (ועיין משנ"ה ח"י סי' ס"ח).

יט) חמץ שנתבטל במצה קודם הפסח ובע"פ שרפה לא קיים בזה מצות ביעור חמץ שהיא השבתה אלא אדרבה אולי עבר על בל תשחית (משנ"ה ח"ה סי' ס"ח).

כ) יאכל מעט מן הקמח של פסח קודם פסח. * לא יתחיל במלאכה ולא יאכל חצי שעה קודם בדיקת חמץ, וטעימה מותר, ודבר זה אפילו אם בודק אור לי"ג. * יבדוק בנר של שעוה יחידי. * יטול ידיו קודם בדיקה (בלא ברכה) ויברך על בדיקת חמץ ולא יפסיק בשיחה (ואם שח אינו חוזר) ואם ירצה יעמיד מב"ב אצלו בשעת ברכה ויכוונו לצאת בברכתו ויעזרו לו לבדוק. * מרתף שאצל הבית, וכן ביהכ"נ וביה"מ צריכין בדיקה. * הכיסין שבבגדיו צריכין בדיקה. * חמץ שישייר לאכלו למחר או למכור לעכו"ם יצניענו שלא יוכל עכבר להגיע אליו ויקחנו. * ישים אל לבו לבדוק ולחפש היטב בכ"מ שמכניסין חמץ ודלא כאותן שהנשים מנהיגין אותם ומראין להם הפרורים שהניחו לפניהם. * אחר גמר הבדיקה יאמר כל חמירא בלשון שמבין ויכוין לבטל החמץ. * אחר שריפת החמץ יבטלנו שנית. * אם אינו בביתו בזמן הבדיקה או בזמן הביטול יבטל במקום שהוא וגם אשתו בביתו תבדוק ותבטל או תבקש ממי שהוא לבדוק. * אם אינו יכול לבטל יעשה שליח. * ישרוף החמץ במדורה בפני עצמה ולא במקום שישתמש בו בפסח. ובחדר הסקה (בוילער בלע"ז) פה נראה דהו"ל מדורה בפני עצמה ומותר.

כא) בעלי חניות צריכין לבדוק בחנות ובבתי חרושת. * בדיקת חמץ הוא דוקא בלילה ואם לא בדק בלילה יבדוק ביום לאור הנר. * אכסדרה לאורה נבדקת וי"א דצריך נר מ"מ.

כב) ע"פ שחל בשבת הבכורים מתענין ביום חמישי, ויש נוהגים לעשות סיום בכורים ביום חמישי. בודקים החמץ אור לי"ג שהיא ליל שישי ומניחים כדי שיעור מזון שתי סעודות לשבת והשאר שורפים ביום ו' כמו בע"פ, ואינו מבטל. * בשבת משכימין לתפילה ואוכלין בזמן שמותר לאכול. * יש ליזהר מאד ובפרט מי שיש לו תינוקות קטנים להשמר שלא יפררו החמץ כי א"א שוב לנקות בשבת כדבעי. * ומבטלין החמץ בשבת בשחרית לאחר שאכל הסעודה (משנ"ה ח"ז סי' ס"ו).

כג) לא יבשל מיני קמחים בשבת זו ואם בישל יקנח מעט באצבעו או ידיחו ע"י גוי אם אפשר. ימכור החמץ בע"ש. החמץ שנשאר ישליך לביה"כ או יאכיל לבהמתו ויעמוד עליה עד שתאכל, או יתן לגוי מעט מעט קודם זמן איסה"נ. טוב לבשל בכלים חדשים לשבת זו כמנהג הפר"ח.

כד) יש נוהגין לחלק הסעודה בשחרית לצאת שלש סעודות, או יעשה בבשר ודגים.

כה) שכח להפריש חלה מלחם שאפה לשבת (עיין מג"א סי' תק"ו סק"ח וח"א כלל קכ"ט ובש"ע הגרש"ז סי' תק"ו אי יש תקנה בחו"ל לאכול ע"י שישאיר מעט מן המצה להפריש מוצ"ש או מוצאי יו"ט ובארץ ישראל אסור. גם אין לתקן שיקח רב העיר או ב"ד העיר חלה ויכוין על כל מי ששכח להפריש ויהא מותר לאכול ובח' הארכתי).

כו) נהגו הבכורים להתענות ערב פסח לזכר הנס שניצלו במצרים. נשים פטורות מלהתענות, אף שמכת בכורות היתה גם על הנשים. בכורים כהנים ולוים חייבים להתענות. בהרבה מקומות נהגו לעשות סיום ערב פסח, וכל המשתתפים בסיום מותרים לאכול.

כז) התנור צריך ליבון וילבן קודם יו"ט. * הכיור והמקלח מים צריכין הגעלה. * תכשיטי נשים יש למנוע בפסח אם אין להם הכשר. * לא ישליך שעורים או חטים לעופות במקום לח.

כח) הגעלת כלים יעשה ע"פ שאלת חכם ועכ"פ צריך להגעיל קודם חצות. ולאחר הגעלה ישטפנה במים קרים. * ואין ללבן קדרות ברזל. * לא יגעיל כלי בשר וחלב יחד ובצבת. * אין לשתות טה רוסישען בלי הכשר לפסח.

כט) יוצאין לכתחילה ידי קידוש וארבע כוסות עם יין תירוש ועיין חי' הגרי"ז הלוי על הל' חו"מ פ"ז ה"ז וכן דעת אביו הגר"ח הלוי וכן משמעות הגר"א סי' רע"א סי"ד (משנ"ה ח"י סי' ס"ז (והוא עדיף מלשתות היין המשכר ושוב עי"ז לא יוכל לסדר הסדר מחמת שכרות ולקיים כל המצות אכילת מצה וסיפור יצ"מ ואכילת מרור וכורך ושלחן עורך ואכילת אפיקומן ושתיית שתי כוסות האחרונים. ועיין מאה שערים לר"י אבן גאות דף ב' סוחט אדם וביצחק ירנן אות י"א.

ל) הכוס יהיה שלם בלי שום פגימה, ומודחות יפה, וצריך להחזיק לכל הפחות רביעית. שיעור רביעית היא כביצה ומחצה (עיין טוש"ע א"ח סי' תנ"ו). ועיין צל"ח פסחים דף קט"ז דהביצים נתקטנו במחצית ממה שהיה בזמן הגמר' ועיין גם ח"ס בת' א"ח סי' קפ"א ובסי' קכ"ז סותר קצת דבריו ועיין תשו' מאהבה שהתוכח עם הנוב"י בזה (ח"ג סי' שכ"ד) ובחז"א ז"ל האריך בזה, ובאמת כי כבר העיר על כל זה בשו"ת תשב"ץ וציין עליו גם בערוך השלחן ועיין בספרינו משנ"ה ח"ד סי' ס"ט.

לא) ברם ראה זה מצאתי תשובת רב האי גאון ז"ל (בתשובת הגאונים שערי תשובה [לייפציג תרי"ח] סי' מ"ו) לענין הפרשת חלה מן העיסה וז"ל וששאלתם אם צריך לשער אחד מכ"ד וכו' והשיבו כי בודאי שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה וכו' ולכך נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות שדברי סופרים על הר סיני ניתנו כדכתיב ועליהם ככל הדברים לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום וכו' ונשתנו כל המדות שהן מזמן קרוב וכ"ש מדורות הראשונים שאין יודעין מדותיהן כלל ולכך תלוי חכמים ז"ל השיעור בביצים ובפירות שהן קיימין כל עת ואין משתנים ומיהו שיעור הביצים והפירות תלוי אותן בדעתו של רואה והן מדה ישרה ע"ב אוקיות עכ"ל. ועיין מאה שערים דף ו' ורביעית שאמרו, וביצחק ירנן אות נ"ב, ועיין כלים פי"ז משנה ו' ובמעשה רוקח הל' סוכה פ"ד ובס' כ"י קדמון וכו' ובמ"ב הל' סוכה.

הנה מפורש כתב רבינו האי גאון דמהאי טעמא נתנה לנו התורה השיעור בביצים ובפירות שהם לא ישתנו לעולם וא"כ ברור דלא נשתנו אלא שביאר שהביצים תלוים בדעתו של אדם כיון שיש גדולים וקטנים ותלוי בדעתו של אדם הרואה לראות שלא יהיו הביצים הכי קטנים או כיוצא בזה עכ"פ נראה מדברי רבינו האי גאון דהביצים לא נשתנו ולא ישתנו לעולם וכן הפירות ובחי' הארכתי בזה. * לכתחילה יש לשתות כל הכוס מד' כוסות ואם יש לו כוס גדול די לשתות הימנו רביעית (משנ"ה ח"ד סי' ס"ט).

לב) במשנה פסחים קט"ז, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה. פי' על כל הדרש שדרשו בה על ארמי אובד אבי בספרי ע"ש ולא אמירת כל הפרשה בתורה, ומדויק לשון המשנה ודורש מארמי אובד עד שיגמור כל הפרשה כולה ולא אמרו וקורא מארמי אובד אבי, ולשון הרמב"ם בפיה"מ ודרש אותה הפרשה ידוע ע"כ.

לג) האוכל מצה ולא בירך ברכת המוציא פסק המהרש"ק (באלף לך שלמה א"ח סי' שכ"א) דהו"ל מצה גזולה דהנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל אביו ואמו נמצא אכילה באיסור ולא יצא ידי חובתו ועיין אמרי יושר (ח"ב סי' קע"ג) שכתב לענין קידש שאם לא ברך בפה"ג דלא יצא חובת קידוש ועיין גמר' ר"ה כ"ט ע"ב וברש"י שם דברכת הלחם של מצה וקידוש היום כיון דלא אפשר בלא הנאה ובלא ברכה לכן המצוה תלויה בברכת הנאה ולפענ"ד שיצא עיין ש"ע סי' תנ"ד אם גזל חטים וברמ"א ולענין ברכה עיין לעיל סי' תרמ"ט אלא שלא יברך ומבואר דלא יברך ויצא בלא ברכה ועיין רש"י עירובין מ' ע"ב דברכת הכוס אינו מן הקידוש ובתש' הר"ן שציינתי שם (משנ"ה ח"ו סי' ק').

לד) מצה גזולה אינו יוצא בו ידי חובתו, ומיהו האוכל אצל חבירו או בנים על שלחן אביהם יוצאים במה שנותנין להם לאכול אפילו למ"ד דמצה בעי לכם (משנ"ה ח"ז סי' קצ"א).

לה) פסח שחל להיות בשבת לא גזרו לאכול מצה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כשופר ולולב ומגילה. עיין פנ"י סוכה בסופו ד"ה פיסקא. ועיין מג"א סי' תקפ"ח סק"ד, ונראה עוד דכיון דליל פסח כל אחד מיסב בביתו ואוכל עם בני ביתו וצריך לספר ביציאת מצרים לא חיישינן לאינו בקי שילך למי שהוא בקי שהרי אסור לו להניח את ביתו אלא אדרבה תקנו שהבקי ילך למי שאינו בקי לקדש לו ולעשות לו הסדר עיין טוש"ע א"ח סי' תפ"ד ס"א מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלת בתי מברך ברישא בביתיה ואכיל כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתי אינהו כסא דקידושא ודאגדתא ואכלי וכו' ומברכי אינהו ברהמ"ז ואי לא ידעי יקרא מלה במלה והדר אזיל לביתא אחרינא וכו' הנה מבואר דבפסח אדרבה כיון דכל אחד יושב על הסדר מביאים אחרים לעשות לו אם אינו יודע ושפיר לא גזרו שמא יעבירנו.

לו) חמץ שנתבטל במצה באופן שמותר לאכלו בפסח אינו יוצא ידי מצות מצה אלא א"כ אכל יותר מכשיעור עד שודאי אכל שיעור מן המצה בלי צירוף מה שנתבטל (ועיין משנ"ה ח"ה סי' ס"ה).

לז) למרור מצוה מן המובחר ליקח חסא (סאלאט בלע"ז) ואפילו אינו מר בסופו, וכמ"ש בירושלמי שהביא מרן החזו"א א"ח סי' קכ"ד. ועיין מאירי פסחים ל"ט וז"ל וי"מ הביאו לפניו מצה וחזרת ועליו אמרו למה נקראת חסה דחס רחמנא עלן ופרקינן ואף הוא נקראת מרור זה תחלתו רך וסופו קשה אף מצרים כן, ורך וקשה, אין פירושו מר או מתוק אלא פירושו על שאין בכל עשבים שיתקשה כל כך בסופו כחזרת שהקלח שלו מתקשה כעץ ע"ש ועיין רש"י פסחים ל"ט שפי' ג"כ הכי ועיין ר"ן שם, ועיין ערוך השלחן סי' תע"ג סט"ז (שו"ת משנ"ה ח"ו סי' צ"ב וח"ז סי' ס"ח). יש מן האחרונים שכתבו שמותר ליקח צנון למרור, ובמקום שאין לו אחר יוכל לסמוך עליו מ"מ אין לברך עליו על אכילת מרור.

לח) במנהגים, איש ואשה שנישאו זה לזה ומנהגיהם חלוקים מבית אביהם, נלפענ"ד שאם יש לפשר ביניהם ינהגו כחומרי שניהם, [ובפרט לפמ"ש הגרש"ז בש"ע חלק התשובות (סי' ו') דעפ"י האר"י ז"ל יש להחמיר כל החומרות בפסח, וכ"כ באשל אברהם (בוטשאטש סי' תנ"ה) א"כ הכ"נ כן הוא, ומיהו אם א"א להו לפשר אז האשה הולכת אחר בעלה בין לחומרא ובין לקולא אם לא שהתנו ביניהם קודם החתונה אחרת. ועיין תשב"ץ בתש' ח"ג סי' קע"ט. ובאגרות משה א"ח סי' קנ"ח. ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' פ"ד. ומיהו בדברים שיש בהם נדנוד איסור ודאי שאינה צריכה לשמוע].

לט) לא ישחקו בקארטין כל השנה וכ"ש בפסח ועל מטפחת השלחן. * אסור ליתן בהמתו לעכו"ם להאכילה חמץ. * מותר ליתן לעבדו דינר ולומר לו לך וקנה ואכול אבל אסור לומר לך אכול ואני פורע. * אין לשתות חלב מבהמות שאוכלין חמץ בפסח.

מ) המוצא חמץ ביו"ט ח"ו כופה עליו כלי ולמוצאי יו"ט ראשון או בחוה"מ ישרפנו במדורה בפני עצמה, מצאו ביו"ט שני אם יש לו עכו"ם יבערנו ע"י עכו"ם (א"ח סי' תמ"ו ועיין באה"ט שם ומג"א סק"ב בשם השל"ה ובמשנ"ה ח"ז סי' קפ"ב).

מא) תרופות וסמים לחולה שאין בו סכנה, והרוקח (דראגיסט בלע"ז) אומר שאין בו חמץ, יש לסמוך עליו עיין לבושי מרדכי (סי' פ"ו). ומיהו בזמן הזה אין להאמין להם אם לא שהוא שומר התורה ובקי בהם, ועיין פמ"ג סי' רנ"ג סקי"ח דהא דאומן לא מרע אומנתיה דוקא אם אינו יכול לאשתמוטי נפשי'.

מב) חולה בתוך הפסח וצריך לאכול מי שעורין או חטים יש לסמוך בשעת הדחק לחלוט ברותחין ועיין רדב"ז ח"א סי' רמ"א דרצה להתיר אפילו לחולה שאבס"כ (ועיין משנ"ה ח"ח סי' קפ"ו).

מג) חולה שיש בו סכנה בין גדול ובין קטן ואפילו בן יומו מותר בכל התרופות ויעשה שאלת חכם כיצד יעשה ובאיזה אופן ומקום יחזיק התרופות. גם ברפואות צריך שתהא הרפואה ידוע ובדיקה שמועיל, אבל הרפואות שמנסים על בני אדם אין ליקח בפסח ואפילו בכל השנה לא ינסה אדם על עצמו מפני הסכנה.

מד) כשחל אחרון של פסח בשבת בשנה פשוטה קורין בא"י תזריע מצורע, ובחו"ל קורין כל הבכור, כך הם מובדלין עד פ' בחוקותי שאז בא"י קורין בהר בחוקתי נפרדין ובחו"ל קורין מחוברין, ודלא ככנה"ג סי' תכ"ח שהביא בשם ספר תיקון יששכר שיש נוהגין להפריד תזו"מ כדי שימהר להשוות עם בני חו"ל עיין מג"א סי' תכ"ח ובכף החיים אות כ"ב.

מה) חל אחרון של פסח בשבת בשנה מעוברת הם נפרדים עד פ' מטות ומסעי שו"ת מהרי"ט ח"ב ס"ד והטעם כתב מהרי"ט דהשוו הדרכים דלעולם לא יפסקו אלא הסדרה האחרונה שאז בע"כ צריכים להפריד משום פ' דברים שלא תחלוק בסדר השנים ע"ש (שו"ת משנ"ה ח"ו סי' צ"א).

מו) במנהג שנוהגין לבער מצה של עירוב קודם הפסח ועושין עירוב חדש על פסח אף אם היה העירוב ממצה כשרה לפסח מבואר בשו"ת ראב"ן סי' ז' וז"ל ומה שנוהגין לשרוף מצה של עירוב בע"פ או לבער מצאתי סמך לזה בירושלמי מצה הישנה תפלגתה דב"ש וב"ה אמר ר' יהודה דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה ע"כ.

ולכאורה לפ"ז עם עירוב במצה שנשמרה כל השנה מחימוץ ונעשה לשם פסח בשנה שעברה לא בעי שריפה ומ"מ אפשר משום לא פלוג לא חלקו בזה ועיין א"ז ח"ב סי' רנ"ו שגרס מצה ישנה כ"ע לא פליגי להיתר ע"כ.

סדר בדיקת וביעור חמץ

טעם שאין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ משום דסמכו על קידוש היום עיין רא"ש ובש"ע סי' תל"ב ובבאה"ט שם ועיין סוכה מ"ו דסדרינהו כולהו על הכוס עוד נראה לפמ"ש קצתם דאין מברכין שהחיינו על מנעלים חדשים מפני שבא מן החיה וצריך לשחוט בע"ח או להמית ולכן אין לעשות שהחיינו הכ"נ אפשר דכיון דצריך להשחית ולהשבית החמץ ולשרפו לפררו ברוח אין מברכין שהחיינו אע"פ שהוא מצוה. שוב מצאתי ברבינו ירוחם נתיב חמישי ח"א שהביא כן מרבינו פרץ שאיך יאמר שהחיינו לבער זה מן העולם ע"כ.

הבודק שהניח עשרה פרורין לאחר שבדק ימנה החתיכות שמצא אם מצא כל מה שהניחו קודם הבדיקה, דאם לאו חייב לחזור ולבדוק ואין לסמוך בלי מניין שכיון שהניחו לו פיתותים הרי הוחזקו כאן פיתותים של חמץ ואפשר שישארו ויעבור עליהם, וזה לשון המנהגים למהר"א טירנא "וישמור החמץ שמצא וימנה החתיכות".

בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר ויטול ידיו ויברך וקודם הברכה יאמר:

הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה ולא תעשה של בדיקת חמץ לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל: ויהי נועם י"י אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ:

אחר הברכה אין לו לדבר ולהסיח דעתו עד שיגמור הבדיקה ויכרוך הכף כלומר לפי המנהג ליקח כף פרור של עץ שנבלע בו חמץ לבדיקה ומקורו (עיין רמ"א א"ח סי' תמ"ה ס"ג אם לא מצא חמץ כשבדק ישרוף הכלי שלקח לבדיקה כדי שלא ישכח חובת ביעור. מהרי"ל) שהחמץ שנמצא בבדיקה בתוכו במטפחת ויצנענו ואח"כ יבטל החמץ בלבו ויאמר:

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲמִתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ וּדְלָא יְדַֽעְנָא לֵהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.

וכששליח מבטל אומר דאיכא (לפלוני) ברשותיה דלא חמי ליה ודלא ביעריה וכו':

יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שתזכנו לפשפש בנגעי בתי הנפש אשר נואלנו בעצת יצר הרע ותזכנו לשוב בתשובה שלימה ואתה ברחמיך תסייענו ותעזרנו על דבר כבוד שמך ותצילנו מאיסור חמץ אפילו מכל שהוא בשנה זו ובכל שנה ושנה כל ימי חיינו אמן כן יהי רצון:

בשחרית כשהגיע זמן הביעור יעשה מדורה בפ"ע וישרפנו וקודם השריפה יאמר:

הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה ולא תעשה של שריפת חמץ לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל: ויהי נועם י"י אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו:

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דַּחֲזִתֵּהּ וּדְּלָא חֲזִתֵּהּ, דַּחֲמִתֵּהּ וּדְּלָא חֲמִתֵּהּ, דְּבִעַרְתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא:

יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שתרחם עלינו ותצילנו מאיסור חמץ אפילו מכל שהוא לנו ולכל בני בתינו ולכל ישראל בשנה זו ובכל שנה ושנה כל ימי חיינו, וכשם שביערנו החמץ מביתנו ושרפנוהו כך תזכנו לבער היצר הרע מקרבנו תמיד כל ימי חיינו ותזכנו לידבק ביצר הטוב ובתורתך ויראתך ואהבתך תמיד אנו וזרענו וזרע זרענו מעתה ועד עולם כן יהי רצון: (מעבוה"ק)

יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי כשם שאני מבער החמץ מביתי ומרשותי כך י"י אלהינו ואלהי אבותינו תבער כל החיצונים ואת רוח הטומאה תבער מן הארץ ואת יצרנו הרע תבערהו מאתנו ותתן לנו לב בשר וכל הסטרא אחרא וכל הקליפות וכל הרשעה כעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ וכל המעיקים לשכינה תבערם ברוח בער וברוח משפט כשם שבערת את מצרים ואת אלהיהם בימים ההם ובזמן הזה אמן:

סדר אפיית מצת מצוה והפרשת חלה מן המצות

כל אדם חייב לתקן בעצמו המצות דאיתא במכילתא ומשארותם צרורות בשמלותם ר' נתן אומר וכי לא הי' שם בהמה אלא שהיו ישראל מחבבין את המצות וילכו ויעשו בני ישראל ליתן שכר להליכה ולעשייה (רוקח סי' רפ"א) ומבואר דבעשיית מצות יש כאן ב' מצות שכר הליכה שהולך לעשות המצוה וזה השכר הוא על כל פסיעה ופסיעה (כמבואר בזוה"ק) והשני העשייה שאופה את המצות. ועיין ש"ע א"ח סי' ת"ס דהרא"ש הי' בעצמו משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בה ומסייע בעריכתן וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה. ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיזיע וזה תיקון גדול לחטא הידוע (האר"י ז"ל ומ"ב אות ז'). ודע לפ"מ דקיי"ל דהמחמץ מנחות חייב על כל מלאכה ומלאכה (מנחות נ"ה במשנה ובגמ' שם נ"ו מימרא דר"י ובמשנה וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה וברמב"ם פי"ב מהל' מעשה"ק הי"ד ולוקה על כל עשייה ועשייה) ומינה יש ללמוד שמקבל שכר על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה.

מצוה לאפות מצות בעצמו ולעשות סוכה ולכתוב ס"ת תפילין ומזוזות (עיין רמב"ם פי"א מהל' ברכות) ועיין שבת קל"א סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, ועיין משנ"ה ח"ח סי' רל"ז.

בספר הנייר דף מ' חסידים הראשונים נהגו ממחרת שבת פורים להביא חיטין ולבררם מכל פסולת, אחד אחד, ומכל דברי חשש חמץ לשמרו מכל לחלוחית חמץ. ואפי' מדלף דעביד טיף טיף.

ועיין רמ"א (או"ח סי' תכ"ט) אמ"ש המחבר שואלין בהל' פסח קודם לפסח שלשים יום הג"ה ומנהג לקנות חטים לחלק לעניים לצורך פסח וכו', ע"ש והנה דייק לקנות חטים לחלק ולא מצות לפי שמצוה לעסוק בעצמו בטחינה ואפיית מצות ולכן המנהג לחלק חטים ולא מצות ופשוט.

לענין מצות יש לו להדר שיהיו לו מצת שמורה משעת קצירה אם אפשר לכל החג ועכ"פ לשתי הלילות הראשונות (עיין פסחים מימרא דרבא שם מ' וטור בשם הרי"ף ורא"ש ממימרא דרב הונא עיין ש"ע או"ח סי' תנ"ג). ואם אפשר לטחון בעצמו או ברחיים של יד או ברחיים גדולה שיסייע שם בטחינה או ריקוד וכיוצא בו (עיין או"ח סי' ת"ס הרא"ש הי' משתדל) ואמרו במדרש בשכר שטוחנין ולשין את המצות, הובא בשו"ת אב"נ א"ח סי' שע"ב אות ב'. וע"ש מה שצוח על עיירות שאופין מצות במאפיה ואין אופין מצות כמה בעלי בתים יחד שעי"ז נתמעט חיבוב מצוה וטיפול בה וטירוחה במצוה שהוא פעם אחת בשנה.

יש להדר אחר מצות שנאפו ע"פ אחר חצות שהוא זמן הקרבת ק"פ כמובא בשו"ע (סי' תנ"ח ס"א) גם כי חביבה מצוה בשעתה. ועיין פסחים (ס"ח ע"ב) תניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך. והגם שאדם יוצא גם במצות שנאפו מקודם מ"מ דעת הרבה ראשונים דבעי דוקא שנאפו ע"פ, עיין בטור ובב"י הנ"ל ולדעתם אינו יוצא במצה שנאפה קודם חצות. ועיין ריש פ' רבי אליעזר דמילה דבאתרי' דר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל למול בשבת וע"ש דה"ה שאר מכשירי מצוה לדעתו ז"ל, והגם דאנן לא קיי"ל כר"א לענין שבת ומ"מ ודאי דבחול דבר גדול הוא לעשותן בזמן המצוה לכו"ע, ולהרמב"ם כתבו המפרשים דמה"ט קצירת העומר דוחה שבת הגם שפסק דעומר שנקצר קודם שבת כשר עיין פ"ז מהל' תו"מ (ה"ג) ביום שני של פסח וכו' (ה"ז) וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר. ועיין לח"מ שם ה"ו שהניח בצ"ע, ועיין רמב"ם פ"ד מהל' מעשה"ק ה"ג ודו"ק.

ביום י"ג בערב מביאין מים למצות וצריך לומר בפה לשם מצוה הן בשאיבת המים והן באפיית מצה של מצוה, וכן בנתינת המים לתוך הקמח (מהרי"ל הל' בדיקת חמץ) וצריך לשאוב עם שקיעת החמה ובא"ח בשם מהרא"ם (יראים הובא בטור סי' תנ"ה) דעיקר הקפידה הוא בתחלת הלילה שמאז כבר לא יהיו מחוברים ואינו מקפיד שלא לשאוב מבעוד יום ובש"ע סי' תנ"ה דבין השמשות בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים מצוה לשאוב.

לא מצא מקום לשאוב מים או שנשפכו המים שלנו ואין לו מים אחרים למצות נחלקו הראשונים ז"ל דעת רבינו בה"ג דאין לו תקנה ודעת רש"י וכנראה כן פסקו הרמ"א (סי' תנ"ה) ועוד אחרונים דבדיעבד מותר ללוש במים אחרים צוננים והב"ח חוכך להחמיר ויעשה שאלת חכם עכ"פ.

כשאין בנמצא מים שלנו, אי כהנים או ציבור שהם זריזים מותרין ללוש מצות בפושרין, עיין גמ' פסחים ל"ו ע"א ומנחות נ"ה נילושין בפושרים. גם אם יש לסמוך כה"ג על כהנים או צבור אפילו להפוסקים דמים שלנו אפילו בדיעבד מעכב. ונראה דתלוי במחלוקת המרדכי ורבינו ירוחם רפ"ק דפסחים באכסדרה לאורה היא נבדקת אי גזרו משום לא פלוג דלדעת הירושלמי גזרינן משום לא פלוג וכן מפורש להדיא בירושלמי (פ' כל שעה הל' ז') כהנים אסורים ללוש מצה לפסח בפושרים משום לא פלוג ומיהו לדעת המרדכי ש"ס דילן חולק על זה ולא גזרינן משום לא פלוג, ובח' (משנ"ה ח"ג סי' קצ"ח) הארכתי בס"ד.

ועל דבר המצות שנאפין ע"י מכונה מאשין מצות שנשאלתי באמת כי קשה לכתוב מזה הנה ידוע שבדיני פסח לחומר האיסור מחמירין אפילו כדעת יחיד וידוע דלענין איסור משהו מחמירין דאינו בטל ועיין א"ח סי' תס"ז ואפילו ר"ת וסייעתי' דס"ל דבטל בששים כשאר איסורין כתבו בשמו דלא סמך לעשות מעשה (ועיין שו"ת ראב"ן סי' ט"ו ובספר הישר לר"ת סי' שפ"ב וסמ"ג ל"ת ע"ז ע"ח וס' העיטור הל' פסח ובשאילתות פ' צ"ו ובשאילת שלום שם). ולהרמב"ם אפי' נתערב קודם הפסח ונתבטל אסור לאכלו בפסח ועיין בעה"מ ומלחמות פסחים דף ל'.

והנה בנידון מצות מאשין, בדור שלפנינו יצא מרן הגה"ק בעל דברי חיים מצאנז והגה"ק מוה"ר שלמה קלוגער והגה"ק בעל אבני נזר והסכימו עמהם רובם של סנהדרין בזמנן (עיין בסוף אלף לך שלמה) לאסור המאשין מצות ואסף גורנה יותר ממאה מגדולי הפוסקים בדוריהם לאסור לאכול מאשין מצות. ומאחר דיש לן יותר ממאה גדולי ישראל פוסקי הדור, א"כ מי לא יחוש לעצמו לכל הני פוסקים אשר לקצתם הוי בכלל חמץ ח"ו ולקצתם עכ"פ אין יוצאין ידי מצה והגע עצמך אם היו הני גדולים כולם הסכימו על בהמה שהוא טרפה או על אתרוג שהוא פסול ודאי מי שהוא ירא וחרד לדבר ה' הי' פורש ממנו ומבקש לעצמו שיצא במצוה בברירות וכ"ש הוא לענין קיום מצות מצה החביבה שיש בו גם חשש של חמץ לדעת הפוסקים הנ"ל, ועיין שו"ע הגרש"ז בחלק התשו' (סי' ו') דע"פ האריז"ל יש להחמיר כל החומרות בפסח, וכ"כ באשל אברהם (סי' תנ"ה) ולכן אפי' מי שאינו בעל נפש ודאי המחמיר תע"ב. ועיין פסחים קי"ד ע"ב אמר ר"א ש"מ ומש"כ שם על הגליון.

ומה שחשש משום ואל תטוש תורת אמך (משלי א' ח') כי פשוט דמשה רבינו והבאים אחריו אכלו מצות שנאפו בידים ולא במכונה וזהו תורת משה רבינו שקבלנו מדור דור ורק במשך הזמן מפני סבות הנהיגו מצות אלו ואם היתה מצה זו שנאפית בידי אדם כשרה להם מימות משה רבינו עד דורינו אנו גם אנחנו בעקבותיהם נלך וח"ו לומר שיש בזה משום אל תטוש, ולענין המחלוקת בזה עיין בשו"ת ד"ח ועיין ספר אלף לך שלמה מה שאסף גורנה בזה ודו"ק. וליהוי ידוע שבקיום המצות כל שאנחנו חוזרים ומקיימים כמו שקיימו מימות משה רבינו אין בזה משום אל תטוש עיין רמב"ם בהקדמה על סדר זרעים שביאר דאנחנו קבלנו מאבותינו ורבותינו דור אחר דור מימות יהושע בן נון אופן קיום המצות ואין לשנותם אפילו ימצאו כתובים מוכרחים לשנות כי נאמר שטעות אתנו מונח והמצוה הלכה למ"מ כמו שקבלנו מיהושע אופן קיומה וכתב כן למה שנסתפקו רבותינו לענין אתרוג מה הוא והארכתי בזה בספר הקנינים ערך שימוש חכמים.

ודע דיש עוד קצת טעם לאפיית מצות בידים לפמ"ש בגמ' (קט"ז ע"א) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ועוד דרשו מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ומה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה וכו' וכתב כק"ז המהר"ל ז"ל (בהגדה דף נ"ד) שהוצרכו לג' דרשות דלפי הדרשה שעונין עליו דברים הרבה קשה דהו"ל למכתב לחם עניה שעונין ומה לחם עוני לכך דרשו גם מה דרכו של עני וכו' ובמדרש הזה נמי לא סגי דא"כ ליכתב לחם עני מה עוני אלא תרוייהו שמעינן מיניה וטעם דבר זה להיות נוהג כמו העני מה דרכו של עני בפרוסה שמצות התורה לעשות ללחם הזה שהוא לחם עני דברים השייכים לעניים דהיינו שיהי' בפרוסה וכו' לפיכך ג"כ דרשו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כל זה נמשך לענין אחד וכו' ע"ש, ולפ"ז פשוט דאפיית המצות בעי באופן שהוא לחם עוני ועני והאופה ע"י מכונה כמו בכל השנה אין זה לחם עוני כלל והבן.

טעם למצות עגולות

ועל דבר שמקפידין לאכול דוקא מצות עגולות ולא מרובעות, הנה אפי' לא הי' שום טעם רק שאבותינו אפו מצות עגות עגולות אין בידינו לשנות ממנהג אבותינו ובפרט בימי פסח שהכל אנו מדמים למה שהי' במצרים ולא משנים ולוקחים האפיקומן ונותנים על הכתפים דרך טייעות וכן יין לכוסות מהדרין בתר יין אדום חרוסות דומיא דטיט וכיוצא בו והכ"נ אם אבותינו אכלו מצות עגולות כעוגה אנן לא נשנה, וע"ז אמרתי טעם ששואל בעל הגדה מצה זו שאנו אוכלים מה ולמה שואל המגיד והלא בתורה כתיב בערב תאכלו מצות אלא אמר מצה זו שאנו אוכלים שהיא עגולה ולא בדפוס אחר ומשני שכן אכלו אבותינו.

ולעצם ההלכה באמת כי בתורה כתיב עוגות מצות ולשון עוגות הוא כעוגה דאל"כ מה זה שקוראים עוגות ולא מצות סתם ובלוט כתיב ומצות אפה ויאכלו. מבואר דמצות עוגות נאכל. ובב"ר פ' לך פ' מ"ב והובא גם בתוס' נדה בשם פדר"א, שעוג מצא לאברהם אבינו שהי' עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג ע"ש. וי"ל דאמר דא"א עומד בגרנות לתקן עגות לפסח ולמה לא אמר לאפות מצות או לתקן מצות, וא"ת עדיין לא ידעו ממצה והרי בלוט כתיב ומצות אפה ויאכלו, הרי שכבר נקרא מצה אבל לפמ"ש הכי הוא דאברהם הקפיד על המצות שיהיו כעוגה עגולות ולכן עומד בגרנות לתקן עוגות ולוט לא הקפיד שיהיו עוגות אלא מצות אפה ויאכלו. ואולי זה שאומר עומד בגרנות ולא אמר בגרון וי"ל דכן למד גם לאחרים שהמצות צריכין להיות עוגות ועגולים, עד שעי"ז נקרא עוג מלך הבשן עוג. ובגמ' בחוני מעגל עג עוגא ועכ"פ מצינו באברהם אבינו שאפה עגות מצות כן עשו במצרים וכן אנחנו ובנינו ננהוג אבתרייהו.

טעם למה אין מברכין על אפיית מצות וסיפור יציאת מצרים עיין א"ח סי' תפ"א ובספרי סמ"ה מצוה כ"א וכתבו המפרשים משום שהברכה גאל ישראל היא על הסיפור יצ"מ ועיין ח"ס מה שהקשה שהרי כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן, ותי' לפ"מ דקיי"ל דגר אינו מברך רק לאחר הטבילה שאינו ראוי קודם, א"כ בליל פסח שחייב לראות את כאילו הוא יצא ממצרים בנ"י נמי כיון שמתחיל בגנות מתחילה עובדי ע"ז עבדים היינו הוה כקודם גירות ומברך לאחר ע"ש וש"י.

ולפענ"ד נראה לפמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"ח דכל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אקב"ו לעשות סוכה וכו' מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או ינענע הלולב וכו' ע"ש ועיין א"ח לוניל הל' סוכה והל' ברכות ובגמ' מנחות מ"ב ע"ב ובתוס' שם וסוכה מ"ו ע"א ובתוס' שם.

(ולא אכחד מעטי כי מאד תמהתי למה לא חשב הרמב"ם מצות אפיית מצה בין המצות כמו שחשב עושה סוכה לולב ולא זכר כלל אפיית מצות). והנה במצות מצה כתיב ושמרתם את המצות שהוא מצוה בעשייתן לשמה ועוד מצוה בערב תאכלו מצות א"כ יש צוו אחרון אחר אפיית המצות שהיא אכילה ולכן מברך על האכילה ולא על האפייה והנה החינוך כתב מצוה כ"א וכבר פי' חכמים דמצות הגדה זו היא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה, ובהגדה כתיב כל שלא אמר שלשה דברים הללו לא יצא ידי חובתן ואלו הן פסח מצה ומרור נמצא דגם סיפור תלוי בצווי אחר בפסח מצה ומרור וכיון שמברכין אפסח מצה ומרור יוצאין ואינו מברך על ההגדה.

™ v ˜

סוד יציאת מצרים מפי האר"י הקדוש ז"ל בביאור המקובל הקדוש מוה"ר שמשון מאוסטראפאלא הי"ד שקבל מפי מגלה רזין שכל מי שיעיין בסוד הזה אפי' פעם אחת בשנה וכ"ש בערבי פסחים מובטח לו שהוא ניצל כל אותה שנה מכל רע ובכל אשר יפנה יצליח.

שלום לרבני ארץ, גודרי גדר ועומדים בפרץ, יצילם ה' מכליון וחרץ, כולם קדושים אשר המה בארץ, כל חד לפום חורפיה מקשה ומתרץ, אמן סלה. בתכלות הקיצור אודות מה שכתב האר"י ז"ל בקונטרס שלו פלאות רבות בשער הנקרא יציאת מצרים פ"ג דף מ"ב ע"א וז"ל.

הנה כבר הודעתיך שפרעה נלקה במצרים בעשר מכות אלו, על ידי שלשה אלפים ומאתים ושמונים מלאכי חבלה הממנים בשלשה רקיעים של טומאה. האחד נקרע "שרע", והשני נקרא "תמוך" והשלישי נקרא "בישהא" ועליהם השר הנקרא "דלפקט" ועליהם ועל כלם השר הנקרא "תקא". בראשית חסר מן השלישי עשרה, וחסר מן הרביעי ששה, וחסר מן התשיעי ששה, ככתוב. והנה מה שלקו המצריים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות מצד השם "שפו" שבו אחוז דוד בן ישי, והשם אמר והכה. ומצד השם "תקל" לקו המצרים במצריים ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות והשם אמר והכה. ומצד השם "אשצה" לקו המצריים במצרים ארבעים מכות, ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות, ובמה שהקב"ה מכה בו מרפה הגלות. מה פשעו ומה חטאו, ומה המעל אשר מעלו אבותנו להיות בכור הברזל הזה, עד שגאלם בשמות אלו "דעב צדא כשחב", ע"כ לשון האר"י ז"ל.

והנה מורי ורבותי קדושי ישראל, הדברים האלה פלאים הם סתומים וחתומים סגור ואין פורש אותם. וכבר שאלוני גדולי ישראל לבאר להם דברי האר"י ולא הגדתי. ומגודל אהבת מורי ורבותי אגלה רז זה שנתגלה לי בחלום חזיון לילה. ועכשיו אגלה הדבר ברמז לפני כת"ר, והוא רחום יכפר.

וזאת הענין. מה שכתב האר"י ז"ל שפרעה נלקה במצרים עשר מכות וכו' כונתו כך. כי אמרו בעלי קבלה מעשית, שיש שלשה אלפים ומאתים ושמונים מלאכי חבלה הממנים להכות את הרשעים ולהענישם בגיהנם, ולטהרם מעונותיהם, ועל זה נאמר. "להכות באגרוף רשע" כי "אגרוף" רמז שלשה אלפים מאתים ושמונים. ועל ידם נלקה גם פרעה הרשע. ואומר אני הכותב, שזהו סוד נפלא כאשר הוא נכתב במנין ובמספר.

דם, צפרדע, כנים, ערב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. אלו עשר מכות כאשר כתבתי אות באות עולים שלשה אלפים ומאתים ושמונים מלאכי חבלה הממנים לטהר את הרשעים, והוא פשט נפלא עין לא ראתה.

והנה החשבון נכון כאשר נכתב כנם חסר יו"ד, גם ערב חסר וא"ו, גם חשך חסר וא"ו. ואז החשבון ממש לא פחות ולא יותר משלשה אלפים ומאתים ושמונים מלאכי חבלה שמענישים את הרשעים. והיינו מה שכתב האר"י ז"ל ככתוב, פירוש ככתוב בס"ת ולא כאשר בסדורים ובעל ההגדה, כי שם נכתבו כולם מלאים, אלא צריך להיות חסר כמו שכתוב בתורה. וגם ר' יהודה לא כתב סימנים כלם רק ראשי תבות דצ"ך עד"ש באח"ב. וכמו שאמרנו לעיל.

והיינו מה שכתב האר"י ז"ל. בראשית חסר מן השלישי עשרה, פירוש. מכה שלישית שהיא כנם חסר יו"ד. מן הרביעי ששה, שהיא מכת ערב ג"כ חסר וא"ו. וחסר מן התשיעי ששה, שהיא מכת חשך גם כן חסר וא"ו. ומה שאמר "ככתוב" רוצה לומר שכן כתוב בס"ת חסר כנזכר לעיל. וזהו סוד אלו עשר המכות שהביא הקב"ה במצרים, מכון ממש שלשה אלפים ומאתים ושמונים מלאכי חבלה שהכו את פרעה ואת המצריים במצרים. הממנים באלו שלשה רקיעים. אחד נקרע "שרע" ואחד נקרא "תמוך" ואחד נקרא "בישהא" גם בזה יש סוד גדול ונפלא. אלו שלשת אלפים ומאתים ושמנים מחנות שהכו את פרעה ואת המצריים במצרים כאמור שממנים באלו שלשה רקיעים של טומאה. אמר לנו הכתוב סוד נפלא ונורא ותקן המגיד כמו ששנה. "אלו עשר מכות שהביא" שבאלו שלש תבות נרמזים השלשה רקיעים של טומאה, ושלשת אלפים ומאתים ושמנים מלאכי חבלה, שהכו את פרעה ואת המצריים במצרים. כמנין עשר מכות דהיינו "עשר" אותיות "שרע", "מכות" אותיות "תמוך", "שהביא" אותיות "בישהא". רמז לאלו שלשה רקיעים של טמאה, שבהם יש ממנים כמנין שלשה אלפים ומאתים ושמנים מלאכי חבלה ממש, כמנין עשר מכות, דם צפרדע וכו', והם שהכו את פרעה ואת המצריים במצרים, כי מלאכי חבלה ממנים להכות את הרשעים לטהרם מעונותיהם כאמור. ועל ידן הכה את פרעה ואת המצריים במצרים מנין עשר מכות אלו, והוא פלא גדול.

ומה שכתב האר"י ז"ל ועליהם השר "דלפקט" כונתו הוא ששם זה שרשו יוצא ממלת המצרים והיינו. שלשה רקיעים הם "עשר מכות שהביא" וכפרוש הגאון. ונמשך על המצריים שהוא שם "דלפקט" באותיות הקודמות לאותיות המצרים, והמ"ם אחרונה היא מ"ם הרבוי ואינה מן השרש. ורמז לזה המגיד במאמר "אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים". כלומר האותיות שהם קודמות על אותיות המצרים. ומה שכתב האר"י ז"ל ועליהם ועל כלם השר הנקרא "תקא" כונתו. כי ראשי תבות של אלו עשר מכות "דצ"ך עד"ש באח"ב" בגימט' "תק"א" כמנין השר ממש וכמנין "אשר". וזהו סוד כונת הכתוב בסדר בא "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". "אשר" דייקא שהוא כמספר "תקא" וכיוצא בו הרבה פסוקים שמורים על זה לסוד "אשר" כמנין ראשי תבות של עשר מכות כמו שבארנו ויש לנו בזה סודות נפלאים וכבוד אלק' הסתר דבר.

ומה שכתב רבינו האר"י ז"ל. השם "שפו" שבו אחוז דוד בן ישי, והשם אמר והכה אותם במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, והשם "תקל" אמר והכה אותם במצרים ארבעים מכות, ועל הים לקו מאתים מכות, והשם "אשצה" אמר והכה אותם במצרים חמשים מכות ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות. כונתו לסוד נפלא ונורא פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ור' אליעזר ור"ע המזכר באגדה, רבי יוסי הגלילי אומר מנין, ור' אליעזר אומר מנין, ור"ע אומר מנין, וזה שכתב האר"י ז"ל והשם "שפו" אמר והכה אותם במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. רמז לרבי יוסי הגלילי כי רב"י יוס"י הגליל"י בגימט' "שפו". ומה שכתוב שבו אחוז דו"ד ב"ן יש"י גימט' שם "שפו" שבאותו השם דוקא בא דוד בן ישי, ורמז גם כן שרבי יוסי הגלילי ניצוץ דוד בן ישי וזה השם הכה אותם ומצד השם "תקל" לקו המצריים במצרים ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות, רמז לסוד רב"י אליעז"ר בגימט' "תקל" והיינו ר"א אומר דוקא שהוא שם "תקל" לקו המצריים במצרים ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות. ומה שכתב השם "אשצה" לקו במצרים חמשים מכות, ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות רמז לסוד רב"י עקיב"א שהוא בגימ' "אשצ"ה" עם הכולל. שהשם השם אמר שלקו המצריים במצרים חמשים מכות ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות הרי מרמזים אלו שלשה שמות. "שפו תקל אשצה" באלו השלשה תנאים. רב"י יוס"י הגליל"י בגימ' "שפו" רב"י אליעז"ר בגימט' "תקל" רב"י עקיב"א בגימט' "אשצה". והוא סוד נפלא ונורא רזא דרזין סתרא דסתרין, היינו כאשר כתבתי למעלת כבודכם, והוא רחום יכפר עון.

ומה שכתב רבינו האר"י ז"ל. "במה שהקב"ה מכה בו הוא מרפה הגלות. מה פשעו מה חטאו אבותינו" וכו' כוונתו. באלו עשר מכות שהם "דצך עדש באחב" נרמזים באלו אותיות סוד וטעם ירידת אבותינו למצרים. כמו שכתבתי למעלת כבודכם, והנה באלו המכות הכה אותם. וריפא אותנו הקב"ה והכה בהם מכה רבה אצבע אלקים היא, ומן המכה עצמה באה רפואה לישראל שגאלם הקב"ה, וכמו שכתבתי. ומה שכתב "מה פשעו וכו'" רוצה לומר באלו המכות נרמז החטא של אבותינו שגרם ירידת מצרים, ויש לנו סוד נפלא ונורא לתרץ קושיא זו מה שהקשו מעלת כבודכם עלי, אבל גם זה ניחא כאשר כתבתי למעלתם, נפלאים מתורתו הקדושה והטהורה.

ומה שכתב האר"י ז"ל שהקב"ה גאל אותנו בשמות אלו "דעב צדא כשחב" כונתו כי האותיות הראשונות של "דצך עדש באחב" הם דעב, והאותיות השניות הם "צדא" והאותיות האחרונות הם "כשחב" ונרמזים באלו השלשה שמות, הרפואה שרפא הקב"ה לישראל שגאל אותנו בהם. הרי באותם המכות שהכו בהן המצריים נרמזים הגאולה והרפואה לישראל. ויהא רעוא לפני הקב"ה שיראנו ביאת משיחנו במהרה בימינו. עם המלאכים השייכים לגאולה ויקוים בנו מקרא שכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אמן נצח סלה.

אחרי זאת הודיע אותי רזא דנא, שכל המעיין בסוד נפלא ונורא הזה על מכונו אפילו פעם אחת בשנה וביותר בערבי פסחים, מובטח שהוא ניצול כל אותה השנה מכל מכשול ומיתה משונה ושום אונס ואל ימשלו בו אויביו, וכל שונאין יפלו תחתיו, ובכל אשר יפנה יצליח וישכיל אמן סלה עכל"ק.

ערב פסח

ערבי פסחים יש לאדם להניח לישן את התינוקות כדי שלא ישנו בערב על הסדר והוא מדין חינוך שהחיוב על האב לחנכו בערב במצות הלילה. ועיין פסחים ק"ט, תניא אמרו עליו על ר"ע מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יו"כ בע"פ בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, ועיין רשב"ם שם. והגם שהתוס' הקשו דאטו לא יכלו לישן בלא אביהם ולפענ"ד שהרשב"ם ס"ל שהוא מדין חינוך וחל על אביהם הגם שיכלו לישן בלא אביהם, וכן בעיו"כ צריכים האבות להאכילם עיו"כ מדין חינוך ואפילו אין עליהם מצוה להתענות אבל האכילה חייבים מדין חינוך ודו"ק.

האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו (ירושלמי פסחים הובאה ברמב"ם פ"ו ועיין טוש"ע סי' תע"א) ופי' הרר"ם מפרובינ"ץ דמדמה אוכל מצה בע"פ לבועל ארוסתו משום שמצה טעונה ז' ברכות בלילה קודם אכילה כמו שכלה טעונה ז"ב קודם שתבעל בהיתר ועיין ראבי' ושב"ל סי' ר"ח ז' ברכות יין קידוש שהחיינו, כרפס, כוס שני, המוציא, אכילת מצה, ולא חשיב נט"י וגאל ישראל ואולי דנט"י חשוב במקום הברכה על כוס שני דדעת המחבר שלא לברך על כל כוס וכוס, ואשר גאלנו נמי לא חשבה ואם נחשב ברכת אשר גאלנו י"ל לפ"מ שפי' רש"י עירובין דף מ' דברכת בורא פרי הגפן אינו מן הקידוש אלא שצריך לשתות מכוס של קידוש ועיין (פסחים דף ק' ע"ב) בנ"א שקדשו בביהכ"נ ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו והכ"נ ודו"ק. ויש לחלק קצת דארבע כוסות ע"כ צריך שתיית יין ולא דמי לקידוש שהכוס הוא רק לקדש והשתי' לכבוד ודו"ק.

איברא דנראה לומר דהר"ם מפרש ז' ברכות קודם אכילתה והיינו יין קידוש זמן בפה"א גאל ישראל, כוס שני, ונט"י וזה הכל קודם אכילתה, ומוציא ומצה הוא בשעת אכילתה שהוא על הפת וזה נגד ברכת אשר צג בכלה ודו"ק.

וראיתי שהביאו מא"ח בשם י"א ותלמיד הרשב"א עד שיברך ט' ברכות שניים דאירוסין וז' דנשואין ע"ש ולפענ"ד דארוסה בבית חמיו מיירי שכבר בירך ברכת אירוסין ולא חסר רק ז"ב ודו"ק וצ"ע.

סדר הפרשת חלה

חל ע"פ בשבת אופין מצות ע"ש. מהדרין אחר קמח חטין, ומי שאינו יכול לאכול פת חוטין מחמת בריאות יוצא בפת שאר חמשת מינים. ומצוה בו יותר מבשלוחו, ובשם האר"י שהמזיע מטורח אפיית מצות הוא תיקון לאותו חטא. יאמר בפה מלא הנני עושה לשם מצת מצוה, בכל העבודות מנתינת המים עד אפייה. בשעת לישה יאמר כל הפירורים שיפלו מעיסה יהיו הפקר, וגם הנדבק בכלים, וגם חתיכת עיסה שנפלה יהי' הפקר קודם שיחמץ. עושין שלש מצות מעישרון, ומסמנין אותם, וקורין להם כהן לוי וישראל, ומיהו אם נגמרה האחרון קודם לא יהסס אלא יניחו לתנור קודם. כן עושין גם לליל שני. נשברה מצה אחת יניחנה בין המצות לוי. יזהר להניחם יחד ולהפריש מן המצות חלה. מצוה על האשה להפריש חלה. ובמקום שנוהגים שהאנשים נמי מפרישין יפריש.

בשעת הפרשה מברכין:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּֽנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָה מִן הָעִיסָה:

סדר עירובי תבשילין ועירובי חצרות

כשחל יו"ט ביום ה' ו' יקח מצה ותבשיל חשוב ויתן ביד אחר לזכות עבור כל הקהל ומי שזוכה יגביה טפח ואחר שהגביהו הזוכה חוזר המזכה ונוטלו בידו ומברך, וכן הדין לענין ע"ח רק שא"צ תבשיל ושיעור התבשיל כזית או יותר ולא פחות, והעצם אינו מצרף, ושיעור הפת כביצה, ומצוה לאכול הפת והתבשיל בשבת (ברכות ל"ט ע"ב ורמ"א סי' שצ"ד ס"ב מהרי"ל):

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב:

עירובי תבשילין: בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָֽנָא לַאֲפוּיֵי וּלְבַשׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרָגָא וּלְתַקָּנָא וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָנָא, מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא ]לָֽנוּ וּלְכָל יִשְרָאֵל הַדָּרִים בָּעִיר הַזֹּאת[.

עירובי חצרות: בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לְאַפוּקֵי וּלְעַיוּלֵי מִבַּיִת לְבַיִת וּמֵחָצֵר לְחָצֵר מִגַּג לְגַג מִבָּתִּים לֶחָצֵר מֵחָצֵר לְבָתִּים כָּל מַאי דִּצְרִיךְ לָן בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָׁנָה וְיָמִים טוֹבִים לָֽנוּ וּלְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל הַדָּרִים בָּעִיר הַזֹּאת[.

סדר הדלקת נרות

קודם ההדלקה אומרים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁל שַׁבָּת וְ)שֶׁל יוֹם טוֹב:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

סדר הקרבת קרבן פסח

רבונו של עולם את הצויתנו להקריב קרבן הפסח במועדו בארבעה עשר לחודש הזה ולהיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם קורין את ההלל. ועתה בעונותינו חרב בית המקדש ובטל הקרבת הפסח ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו ואתה אמרת לשלם פרים שפתינו. לכן יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבנו את הפסח במועדו ועמדנו על מעמדו. דברו הלוים בשיר והלל והודות לה'. וכונן בית מקדשך על מכונו ונקריב לפניך את הפסח במועדו כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור:

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹֽר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְֹרָאֵל לֵאמֹר בֶּֽעָשֹֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶֹה לְבֵית אָבֹת שֶֹה לַבָּֽיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּֽׂה: שֶֹה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִֹים וּמִן הָֽעִזִּים תִּקָּֽחוּ: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָֹר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָֽׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְֹרָאֵל בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם: וְלָֽקְחוּ מִן הַדָּם וְנָֽתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹֽאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶֽם: וְאָֽכְלוּ אֶת הַבָּשָֹר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻֽהוּ: אַל תֹּֽאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּֽוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְֹרֹֽפוּ: וְכָכָה תֹּֽאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַֽעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַֽאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוה:

מצות עשה להקריב קרבן פסח ולאכול כזית מבשרו צלי אש בליל החג בזמן שביהמ"ק קיים לכל אדם מישראל זכר או נקבה, ובזה"ז בעונ"ה שאין לנו בית המקדש ובטל התמיד והקרבנות כולם נוכל לקיים ע"י לימוד שפתינו וכמ"ש כל העוסק בתורת עולה מעלה הכתוב כאלו הקריב עולה וכן שאר קרבנות ולכן מן הנכון ללמוד סדר הקרבת הקרבן ומעשהו ויחשב לו כאלו הקריב קרבן והא לך סדר קרבן פסח בקצרה כפי שהובא בסדר היום, ובסידור יעב"ץ עם קצת הוספות:

קרבן פסח מביא מן הכבשים או מן העזים, זכר בן שנה, ושוחטו בכל מקום בעזרה, אחר חצות, בארבעה עשר דוקא, ואחר שחיטת תמיד של בין הערבים, ואחר הטבת נרות של בין הערבים, ואין שוחטין וזורקין דם הפסח קודם שישחטו התמיד של בין הערבים ויזרקו את דמו, עבר ושחט קודם ששחטו התמיד וזרקו את דמו, לא נפסל הפסח, אלא ממרסים בדם הפסח כדי שלא יקרוש עד שיזרקו דם התמיד, ואחר כך יזרוק דם הפסח, ואין שוחטין את הפסח על החמץ, וזורק דם הפסח זריקה אחת כנגד היסוד, כיצד עושין שחט השוחט, וקבל הכהן הראשון, שבראש השורה ונותן לחבירו וחבירו לחבירו והכהן הקרוב אצל המזבח זורק זריקה אחת כנגד היסוד, ומחזיר הכלי ריקן לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל כלי המלא תחילה, ואחר כך מחזיר הריקן, היו שורות של כהנים עם בזיכי כסף, ושורות של בזיכי זהב, ולא היו מעורבים שכך נראה יפה. ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרוש הדם, אחר הזריקה תולין את הפסח ומפשיטין אותו כלו וקורעין אותו וממחין את קרביו עד שיצא הפרש, ומוציאין את האימורין והם החלב שעל הקרב ויותרת הכבד, ושתי הכליות והחלב אשר עליהן, והאליה לעומת העצה, ונותנם בכלי שרת ומולחם ומקטירם הכהן ע"ג המזבח כל אחד לבדו, השחיטה והזריקה ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת, ושאר עניניו אינן דוחין את השבת, ואין מוליכין אותם לבית כשחל בשבת, אלא כת הראשונה מתעכבים עם פסחיהם בהר הבית, כת שניה יושבת לה בחיל, והשלישית במקומה עומדת, חשכה יצאו למקומם וצלו פסחיהם, בשלש כתות הפסח נשחט ואין כת פחות משלשים אנשים, נכנסה כת הראשונה ונתמלאת העזרה נועלין אותה, ובעוד שהם שוחטין ומקריבין החלב, קורין את ההלל, אם גמרו אותו קודם שהקריבו כלם, שונין אותו, ואם שנו ישלשו, על כל קריעה תוקעין שלש תקיעות, תקיעה, תרועה, תקיעה, גמרו מלהקריב פותחין העזרה, יצאה כת ראשונה, נכנסת כת שניה ונועלין דלתות העזרה, גמרו פותחין, יצאה כת שניה נכנסת כת שלישית ומעשה כלן שוין, אחר שיצאו כולן רוחצין העזרה ואפי' בשבת, מפני לכלוך הדם שהיה בה. כיצד היתה הרחיצה, אמת המים היתה עוברת בעזרה והיה לה מקום לצאת ממנה, וכשרוצין להדיח את הרצפה סותמין מקום היציאה, והיא מתמלאת על כל גדותיה מפה ומפה, עד שהמים עולין וצפין מכאן ומכאן ומקבץ אליה כל דם וכל לכלוך שהיה בעזרה, ואחר כך פותחין מקום יציאתה והכל יוצא עד שנשארה הרצפה מנקה ומשופה, זה כבוד הבית, שיבנה במהרה בימינו.

מצותו בצלי. כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקבו ותוחב כרעיו ובני מעיו בשפוד, למעלה מפיו של טלה ותולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו. ותולהו לתוך התנור והאש למטה, אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן או כלי מתכת ולא בשפוד של מתכת, אין הפסח נאכל נא ומבושל ואינו נאכל בשתי חבורות ואין מוציאין מחבורה לחבורה, אין נמנין על שני פסחים כאחד, האוכל אינו רשאי לאכול משני פסחים, הפסח אינו נאכל אלא למנויו, (בשעת שחיטה) וישראל מהול, וטהור ובן ברית, כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח, כך מעכבתו מלאכול בו, השובר עצם בפסח הטהור לוקה, ואפילו שלא בליל פסח, לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה, אין רשאין לאכול מגדי הרך אלא מה שנאכל בשור הגדול. הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה הזה. בשר חגיגה שעלה על השלחן עם הפסח, וכן כל התבשילין העולין עמו מתבערין עמו, ואינן נאכלין אלא עד חצות כפסח. אם הפסח נמצא טריפה לא עלתה לו עד שמביא אחר ואפילו מאה. ואם עבר הזמן נדחה לפסח שני. פסח כשבא בחול מביאין עוד קרבן אחד מן הבקר או מן הצאן ואינה חובה מה"ת אלא מד"ס, ובאה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע . חגיגה זו אינה באה כשהפסח בא בטומאה, ולא כשחל ע"פ בשבת, ולא כשהפסח בא במיעוט אוכלין. ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. מילת עצמו או בניו קטנים ועבדיו מעכבין מלהביא הפסח.

פסח מצרים חלוק מפסח דורות בג' דברים, פ"מ מקחו מבעשור, טען הגעת דם באגודת אזוב על המשקוף ושתי המזוזות, ונאכל בחפזון.

כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקבו ותוחב כרעיו ובני מעיו בשפוד, למעלה מפיו של טלה ותולהו לתוך התנור והאש למטה, אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן או כלי מתכת ולא בשפוד של מתכת, אין הפסח נאכל נא ומבושל ואינו נאכל בשתי חבורות ואין מוציאין מחבורה לחבורה, אין נמנין על שני פסחים כאחד, האוכל אינו רשאי לאכול משני פסחים, הפסח אינו נאכל אלא למנויו, (בשעת שחיטה) וישראל מהול, וטהור ובן ברית, כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח, כך מעכבתו מלאכול בו, השובר עצם בפסח הטהור לוקה, ואפילו שלא בליל פסח, לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה, אין רשאין לאכול מגדי הרך אלא מה שנאכל בשור הגדול. הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה הזה. בשר חגיגה שעלה על השלחן עם הפסח, וכן כל התבשילין העולין עמו מתבערין עמו, ואינן נאכלין אלא עד חצות כפסח. פסח מצרים חלוק מפסח דורות בג' דברים, פ"מ מקחו מבעשור, טען הגעת דם באגודת אזוב על המשקוף ושתי המזוזות, ונאכל בחפזון.

אלקינו ואלקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו שובה אלינו בהמון רחמיך בגלל אבות שעשו רצוניך בני ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו. והראנו בבנינו, ושמחנו בתקונו, והשב שכינתך לבית מקדשך והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם. ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך בשלש פעמי רגלינו, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי:

סדר השלחן והקערה לפי מנהג האריז"ל

סדר השלחן. נכון שיהיה מסודר מבעו"י כדי שיעשה הסדר תיכף כשיבא מביהכנ"ס [זולת בליל שני שאין יו"ט מכין לחבירו] ונכון שיהי' השלחן על ד' רגלים ולוח עליו ומפה לבנה ועליו מפה פרוסה ורחבו כמו בשבת וישים אחוריו לצפון ופניו נגד פני הנרות:

סדר הקערה. יהי' כסדר הזה והוא שיקח שלש מצות שמורות ומניח הכהן למעלה ותחתיו לוי ותחתיו ישראל, ויקח מרור וכרפס וחרוסת ושני מיני תבשיל וזרוע וביצה מבושלות, ומניח אלו החמשה דברים למעלה על השלש מצות דהיינו זרוע בימין שלו וביצה בשמאל שלו, מרור באמצע בין הזרוע והביצה, וחרוסת יניח בקו הימין, החזרת (כורך) יניח למטה מן המרור בקו האמצעי כדי לעשות אח"כ כריכה עם החזרת, והכרפס יניח בקו השמאל שלו כזה *)

רבינו הגה"ק בעל שו"ת בית שערים לקח זרוע צלוי' והביצה מבושלת וכמ"ש בשו"ע סי' תע"ג סע' ד' ולמרור בין למצות מרור ובין לכריכה לקח תמכה שנקרא חרי"ן מלול, רק פ"א לקח סאלאט ולא יסף עוד, ולכרפס לקח צעללער מבושל במים קצת, וסיפר כ"פ איך שהגה"ק רבי נתן אדלער רבן של מרן חת"ס זי"ע שלח שליח מיוחד לארצות רחוקות להתוודע איזה מין ירק נקרא שם אופי"א ונודע שהוא צעללער (ועיין תשו' חת"ס או"ח סס"י קל"ב), וגם החרוסת עשה בעצמו מתפוחים ושקדים קלופים צימענד ואונגבי"ר ולא דכאן היטב כדי שיהיו ארוכים קצת ודומי' לתבן ונתן בתוכם יין, וגם מי מלח הכין לצורך הכרפס. (הגש"פ ערבי פסחים)

סדר ליל פסח

כתב ביסוד ושורש העבודה סימנא מילתא הוא בהני ט"ו תיבות של הסדר קדש ורחץ כו' ויש לאומרם בפה מלא בקול רם כי נרמז בהם סודות גדולים ונפלאים, ונראה גם כי הוא מכוין לשם י"ה משם הוי' שהוא השם ששם משה באזני יהושע כי יד על כס י-ה נשבע ה' שאין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה את זכר עמלק דכתיב מלחמה לה' בעמלק מדר דור, ויאמר לפני כל דבר של הסדר לשיקב"ה ופסוק ויהי נועם וגו' ויכוין לעשות כל דבר לנחת רוח לו ית"ש ויעשה כל דבר בשמחה גדולה וכ"כ בסידור יעב"ץ.

קַדֵּשׁ

אע"פ שאמרו חוטפין מצות בליל פסחים שלא ישנו הקטנים מ"מ לא יקדש עד שתחשך והוא צאה"כ ולא יטול ידיו קודם קידוש ]אפילו להנוהגים כרמ"א בכל השנה[ ואם אין ידיו נקיות יטול מעט ולא יברך על נט"י. ואם חל במוצש"ק אומר יקנה"ז ואם שכח להבדיל עד שהתחיל לומר ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואח"כ יבדיל. ואם לא נזכר עד אמצע הסעודה, נוטל כוס ומבדיל באמצע סעודתו. ואין צריך לברך אם לא שנתכוין שלא לשתות באמצע הסעודה. אם לא נזכר עד לאחר ברכת המזון אומר הלל והבדלה על כוס אחד:

מוזגין לו כוס ראשון על ידי אחר דרך חירות, ונוטלו בשתי ידיו ומחזיקו בידו הימנית לבד ומקדש עליו.

הריני רוצה לקדש על היין ולקיים מצות כוס ראשון של קידוש מארבע כוסות שהוא כנגד אות יו"ד של הוי"ה ב"ה שהוא קודש הנקרא חכמה ושהוא כנגד רוח שטות לבטל אותו.. לשם יחוד שמי' דקוב"ה ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל: ויהי נועם וגו'.

קדש. בעל המגיד בתחילת ההגדה ציין סימנים אלו כמפתח להסדר והם חמש עשרה תיבות וכתב הקדוש בעל יוש"ה כי נרמז בהם סודות גדולים ונפלאים ולכן בעבודה הזאת יאמר גם הסימנים בפה מלא כלומר קודם קידוש יאמר בפה מלא ובקול רם קדש וקודם הרחיצה ורחץ וכן כל הסדר ויאמר לפני כל דבר של הסדר לשיקוב"ה וכו' ויהי נועם ויכוין לריח ניחוח אשה לה' ויעשה הכל בשמחה וכ"כ הריעב"ץ והובא גם בהגדת ערבי פסחים לכק"ז זצוקלה"ה. ובעלי הרמזים דרשו ברמזים לכבוד המקום וגם אני אענה חלקי בס"ד, הנה אמרו ז"ל כשיצאו ישראל ממצרים טהרו בהזאה וטבילה (כריתות ט' ע"א) ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם ואין הזאה בלא טבילה. ואמרו ז"ל הטובל וחטאו בידו כאלו טבל ושרץ בידו דהטבילה לא יועיל כי אם לאחר שמקדש עצמו ומטהר עצמו ובני ישראל יצאו מטומאת מצרים ונכנסו לקדושת ישראל היו צריכין לקדש ולטהר ובפרט לקבלת התורה שהיה בגדר קידושין לשמו ית' כדכתיב וארשתיך לי לעולם (הושע ב' כ"א-כ"ב) וגם הכלה קודם נישואין צריכה טהרה וקדושה ואח"כ רחיצה ונכנסת לחופה ובלאו הכי אסורה, וכיון דבני ישראל נכנסים לקודש פנימה ליל קדושת החג לדבק בשכינתא עילעא צריכין קדושא יתירא ולכן קודם הפסח קורין פ' פרה שהם ימי טהרה וזה הוא נמי שסידר הבעל הגדה "קדש" קודם צריך לקדש עצמו לאחר בדיקת חמץ שהוא השלכת השאור ושריפת היצה"ר, ואח"כ

ורחץ. לרחוץ עצמו מכל סיגים וליכנס ביו"ט בטהרה ועד"ז אמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל אבל הרחיצה יהיה דוקא אחר הקידוש, ולפי שרחיצת ידים נקרא קידוש ידים ורגלים ועיין רמב"ן עה"ת (פ' תשא עה"פ ורחצו אהרן ובניו וגו') על דרך האמת בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לי' ספירות שיהיה כל גופו ביניהם וכמו שאמר בס' יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו ובמלת הלשון ובמלת המעור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתחלה שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים והרחיצה היא המצוה מה שהאריך בזה, ולכן בתחלת הסדר סידר המגיד מיד אחר קדש רמז ורחץ על דרך עבודת כה"ג ביום הקדוש והגם דבכל השנה אין מקפידין על נטילה זו למשקין לכבוד החג ולכבוד הקדושה שנתעלה צריך טהרה יותר, וכמו בכה"ג ביום הקדוש צריך עשר קידושין וחמש טבילות מעבודה לעבודה שבכל פעם שנתעלה מעבודה לעבודה צריך טבילה וקידוש ע"ד שאמרו בפ' חומר בקודש הטובל לתרומה אינו טהור לחטאת.

כרפס. לפמ"ש ז"ל דבליל פסח כלנו מסובים ובש"ע יסדר שולחנו בכלים נאים כפי אשר חננו ה' ויכין מושבו לישב בהסיבה לשמאלו דרך חרות וכרים תחת ראשו ומלבושים נאים כסונת פסים ונוהגים ללבוש חלוק לבן כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים (עיין ש"ע סי' תע"ב וברמ"א אפילו עני שאין לו כרים) ובגמ' (מגילה י"ב) א"ר יוסי בר' חנינא כרפס כרים של פסים ע"ש ולפי דרכינו כלומר שאחר שיקדש וירחץ בטבילה יסדר את מטת הסיבה בכר פס ולובש בגד לבן לזכרון בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגם לזכרון לאן אתה הולך הכל לכבוד שמו ית'. ואפשר נמי להזכיר על כתונת פסים שגרם לאבותינו שירדו למצרים והוא בדרך רמז.

יחץ. נראה דנחלקו ר"א ור"י ר"א אומר ביו"ט או כולו לה' או כלו לכם ור"י אומר חציו לה' וחציו לכם וקיי"ל כר"י דחציו לה' וחציו לכם (פסחים ס"ח ע"ב, ביצה ט"ו) ואולי תלוי במחלוקת ר' שמעון בן יוחאי ור' ישמעאל (ברכות ל"ה) רשב"י אומר אפשר אדם חורש וכו' אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם ור"י אומר הנהג בה מנהג דרך ארץ והרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, והיינו נמי שמחלקים אם אדם יכול להקדיש את כל זמנו רק לעבודת ה' או שמא צריך לחלק את זמנו חלק לצרכי הגוף, ועיין רמב"ן עה"ת פ' אחרי (ויקרא י"ח ד') את משפטי תעשו ד"ה ודע כי חיי האדם. ולכן אמר יחץ כלומר שיהיה עכ"פ חציו לה' וחציו לכם לשינה ואכילה וכיוצא בו, וזה נמי מה שאמרו לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב (קידושין מ' ע"ב) עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות עשה עבירה אחת הכריע ח"ו, כלומר שסתם בני אדם מחלקים את חייהם ורק חצי היום לצרכי הרוחניות וחצי השני נוטה לעניני גשמיות, ולזה רמזו (קידושין ל' ע"א) מה דכתיב בפ' שמיני דרש דרש משה חצי התורה בתיבות וא"ו דגחון חצי התורה באותיות לרמז דכיון דצריך חציו לכם על גחונך צרכי בטן והוא חצי התורה באותיות.

ואולי מהאי טעמא כתיב בזוה"ק ישראל נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה ועיין קידושין ל' דאנן לא בקאינן בחסירות ויתירות ובאמת כי לא נמצא רק כמעט החצי לפי סופרי האותיות כהיום היינו שהיום אין הקדושה בשלמות, כי החצי השני נעלם עקב אי›בקיאותינו, ועיין אחרונים מה שהערו בזה ואולו זכינו הי' כרשב"י וחבריו והיה כל התורה וכל ישראל תורתם אומנתם, אז יהיה תורה שלמה ששים רבוא ועכשיו וא"ו דגחון עושה חצי ועיין על הגליון קידושין הנ"ל ובח' הארכתי בזה בס"ד אמנם לע"ל יהיה כלו לה'. ויהיה תורה שלמה בתכלות השלמות ולא חציו לה' וכרשב"י וחבריו ואמר אם עשה מצוה אחת מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לזכות ולכן חוצין המצה למחצה והחלק הגדול מניחין לאפיקומן להכריע לכף זכות אל לע"ל.

מגיד. כלומר בחציו לה' יהיה כולו תורה וגם מגיד לאדם מה שיחו שלא יפסיק באמצע הלימוד כי יגידו לו מה שיחו אפילו שיחה בטילה או שיחת חולין יגידו לו שלא קיים החצי כראוי וח"ו יכריע להיפוך אלא ילמוד תורה בלי הפסק.

רחצה. דלאחר שלמד תורה צריך רחיצה מחדש דהלומד תורה לשמה נתעלה כדכתיב ומנחליאל במות ומבמות הגי ונתהפך לאיש אחר והו"ל כגר שצריך טבילה חדשה ורחיצה ועיין בעה"ת עה"ת פ' משפטים באונקלס הגר שלמד תורה ונשתנו פניו ולכן צריך רחיצה מחדש דללמוד תורה בעי טהרה ומפורש אמרו מנחות ק"י זה הלומד תורה בטהרה. כלומר אף שכבר למד תורה אבל צריך להתעלות עוד לבא לידי לימוד תורה בטהרה. וגם כי הקב"ה ברא את האדם שחייב לאכול ואם אין קמח אין תורה ומה מדויק דמבואר בש"ע א"ח סי' קנ"ה לאחר התפילה יזרז וילך מביהכ"נ לביהמ"ד ויקבע עת ללמוד וכתב הרמ"א ז"ל וטוב שירגיל בפת שחרית קודם וכיון שצריך להרגיל בפת שחרית בעי נט"י והוא "רחצה" ובש"ע קבע נמי הל' נט"י אחר הל' ביהכ"נ ותפלה הנ"ל, ואמר אח"כ

מוציא מצה. לפ"מ דמבואר בגמ' סוכה בר בי רב כד אזיל לבי מדרשא אוכל כביצה ובמשנה אבות פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ואינו אוכל אלא להברות גופו ולא רודף למלאות בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים (שבת קנ"א, רמב"ם פ"ה מה' דעות ה"א) אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים והם אומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזהו מאכל רשעים ושלחנות אלו שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום ולא ירגיל עצמו בתענוגים וזה "מוציא" "מצה" כלומר שיעשה מוציא לאכול אבל כבר בי רב כביצה ורק על לחם עני שהיא המצה שנקראת לחם עוני וכתיב עני, גם כי מצה רומזת לענוה שאינה עולה בנפיחה ואינו עולה כמו חמץ כמ"ש בשלה"ק (מס' פסחים) ואפילו כל שהוא גאות פוסל וכמ"ש דאין בין חמץ ומצה אלא משהוא כלומר החיתוך בה"א שהמשהוא הזה הוא מבדיל בין חמץ למצה וכיון שחמץ נחמץ אפילו משהוא כבר נפסל ואמר

מרור. שמה שצריך אח"כ לצאת למו"מ הוא לת"ח בגדר מרור שצריך לבטל מלימוד התורה ולצאת למו"מ ואין לך דבר מר מזה להחליף תורת חיים במו"מ ודברים גשמיים, וכבר אמרו (שבת ל"ג ע"ב) ברשב"י ובנו שיצאו מן המערה וראו בני אדם עוסקים בעניני עוה"ז ואמרו מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכל מקום דיהבו עינייהו מיד נשרף ומ"מ כיון דלא רצו ליהנות מאחרים כרפב"י ולכן מסכימים למרור ועוסקים במו"מ בע"כ. או ירמוז הא דאמרה יונה יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם וזה מרור ובבחינת ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ואמרו ז"ל הלל מחייב עניים (יומא ל"ה ע"ב) אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא וכו' והנה הלל מיד שעשה כדי חייו חזר ללמוד וגם בבוקר קודם שיצא לעבודתו הי' לומד ובזה מובן ענין כורך שדוקא כן עשה הלל.

כורך. כלומר שהיה כורך את המרור (המזונות) ואוכל ביחד בחצות לילה קם ולמד תורה ובשירות ותשבחות עד הבוקר ועד צאתו לבקש מזונות לומד תורה והתפלל ובחזרתו חוזר לביהמ"ד ולומד ובאמצע קצת מו"מ והיה לו בבחינת מרור באמצע כל יום שצריך לבטל תורה וזה כורך זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים הי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד ועשה מהכל מצוה ואפילו מעניני גשמיים כיון שכוונתו היתה לשמים ולא הלך בשמחה לעבודה אלא ככפאו שד שחייב לעשות ועושין אנן זכר שצריך לקדש עצמו כהלל וכו' לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים לפמ"ש וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וא"כ ע"כ כורך מצה ומרור ביחד, ואמר

שלחן עורך שלא תאמר כי וכי זה תורה וזה שכרה, רשעים יושבים ונהנין וצדיקים עוסקים בתורה ובשירות ותשבחות בפת חריבה ומצטערין ולכן אמר שצדיקים עורכים לעצמן שלחן לעתיד לבא ואין נהנין מעוה"ז ומניחין הכל לע"ל וכעין שאמר (ב"מ קי"ד ע"ב) ליה אליהו לרבה בר אבוהו אמאי לא למד שיתא סידרי והשיב לו משום עניות דחיקא לי מילתא הכניסו לג"ע ושקול טרפי דאסי כי הוה נפיק שמע [ב"ק] דקאמר מאן קא אכיל לעלמיה כרבה בר אבוה שדנהו ע"ש ועיין תענית כ"ה ע"א ברחב"ד דאמרה ליה דבותהו עד אימת ניזל ונצטער ובעי רחמי ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבה וחזאי בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי ואת אכלת אפתורא דתרי כרעי, שלקחו מעוה"ב ונתנו לו בעוה"ז בבחינת הרשעים שאוכלים עוה"ב בעוה"ז כדי לטורדן מן העוה"ב ובקש שיחזרו ויקבלו ממנו ע"ש וז"ש כיון שבעוה"ז הוא חי במרור וכורך, אבל לע"ל השלחן ערוך יהי'.

צפון. כלומר שהשלחן עורך הוא צפון לעוה"ב עם שאר צדיקים וכמ"ש (ברכות ל"ד ע"ב) א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו ואמר ר' חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך וכו' ע"ש, וזה שלחן עורך צפון לעוה"ב.

ברך. לעת שיבא משיח צדקינו ויתקנו סעודתא דמלכא משיחא ויאמרו מי יברך (פסחים קי"ט ע"ב) ואמר דוד אני אברך ולי נאה לברך וזה ברך, ואמר

הלל. מי שמקבל הכל בשמחה ומשבח להקב"ה ומברך על הרעה כשם שמברך על הטובה בעוה"ז אז יהא

נרצה. כלומר יהא מרוצה במעשיו לפני הקב"ה בעוה"ז ובבא אכי"ר.

מה שנהגו כל ישראל לתת המצות תחת המפה כתב בספר המנהיג הל' פסח סי' ע"ה שמעתי בימי חרפי בלוני"ל העיר הקדושה מכסין המצות במפה זכר לדבר משארותם צרורות בשמלותם וכו' ופלא על התוס' חיים ועל הח"א כלל ק"ל שכתבו שלא נמצא בשום מקום לא בראשונים ולא באחרונים והוא מנהג בורות ועם הארצות ועיין שו"ת פני מבין א"ח קל"ג ב' ושו"ת לבושי מרדכי סי' קנ"ג ודו"ק.

לשם יחוד וכו' נגד אות יו"ד של הוי"ה. ז"ל השל"ה במצה שמורה (מס' פסחים) וז"ל תולעת יעקב טעם ארבע כוסות כבר כתבנו למעלה כי כשגלו ישראל למצרים נפלו תחת הערלה ההיא יש לה ארבע קליפות קשות וכל מי שנופל תחתיהם שוב אין לו צד חירות כפי טבעו של עולם ומפני זה נתיירא יעקב אבינו ברדתו למצרים עד שאמר לו הקב"ה אל תירא וגו' הבטיחו שבכל מקום שגולין ישראל שכינה עמהם וכשבא לפדות את עצמו פודה גם כן את ישראל וזהו שאמר דוד ע"ה אשר פדית לך ממצרים גוי ואלקיו וכו' וז"ל הזוהר פ' אמור וביאר ר' ייבא סבא ואמר דזווגא קדישא בהאי ליליא בארבע קשרי האומונה דהיינו חכמה בינה ות"ת ומלכות והם סוד האצילות כולו כי הם ד' אותיות יהו"ה כנודע עוד אמר ר' ייבא סבא כי ד' כוסות רומזים לד' גאולות שהם מלכות יסוד נצח הוד וכן הוא בספר המוסר וז"ל כוס ראשון של קידוש כנגדיו"ד שהוא קדש שנאמר שאו ידיכם קדש, כוס שני שאומרים עליו הגדה וכן סיפור הנסים נגד אות ה"א שמשם נמשכים הנסים והמכות, כוס שלישי של ברכת המזון כנגד אות וא"ו שנקרא שמים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שמשם כח המזון כוס ד' שאומר עליו שפוך חמתך על הגוים כנגד ה' אחרונה שבשם שהיא מדת הדין ואם אמר שלא לשתות חיי במלקות מדרבנן שותה ודי בזה למבין מדעתו ע"ש.

אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. נראה דהני ג' טובות, א) אשר בחר בנו מכל עם ע"י שהוציאנו ממצרים ובחר בנו להיות לו לעם סגילה מכל העמים כמ"ש בתורה ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ב) ורוממנו מכל לשון כי לשון הקודש הוא לשון המובחר שבו נתנה התורה ובו נברא העולם ומלאכי השרת משתמשין בו. ג) וקדשנו במצותיו שע"י שנתן לנו מצותיו הכניס בנו קדושה בעצם והנה ג' מעלות כל אחד גבוה מחברתה הבדילנו מבין העמים אכתי שניהם כאחד הם ושניהם שוים אלא שהבדיל זה מזה ובחר באחד ולמשל באדם שצריך עבד לשמשו ויש לו עובדים רבים בע"כ בוחר אחד ומבדילו ומיהו אין זה לא לטובתו ולא למעליתו אלא שכיון שצריך לאחד בחר בזה מן הבא בידו, ומיהו יש מי שבוחר בו על שם שהוא לו לשון ערומים ויודע היאך לדבר א"כ יש בו קצת מעלה על חבירו ועל מה שבחר בו המלך, ומ"מ אכתי הוא במעשיו והילוכו כאחד מהם. אבל יש שבחר בו מצד עצם מהות האדם שנפשו וטבעו והנהגותיו משונים מכולם לטובה והוא צנוע ופרוש ומשבר את גופו אבל אכתי חסר בו קדושת הנפש.

וזה שאמר אשר בחר בנו מכל עם עם מבין העמים מעלה ראשונה שהבדיל בין ישראל לעמים הבדל הגוף, ומיהו רוממנו מכל לשון הוא מעלה שניה שהבדילנו בלשון קודש, וקדשנו במצותיו שנהיה קדושים בקדושת הנשמה, והגוף ממילא נתקדש וממילא שנהיה מובדלים מהם לגמרי בגוף ולשון ובקדושת הנשמה וע"י מצותיו ולא עוד אלא שקדש גם הזמן שיצאנו בו שנהיה מובדלים גם בזמן מהם וז"ש בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, שעי"ז נתהפכנו לגמרי משאר אומות בהבדל מהם מצד הגוף והלשון וקדושת הנשמה במצות שקדשנו במצותיו וזה "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים בא"י מקדש ישראל והזמנים" שגם הזמנים קדש עמהם.

כרפס. כתב מהרי"ל שהוא נוטריקון ס' פרך למפרע כלומר ס' רבוא עבדו עבודת הפרך ועיין מג"א ס' תע"ג סק"ד והגאון מוה"ר נתן אדלר טרח לידע איזה נקרא כרפס הואיל ונפק מפומי' דמהרי"ל ומצא שהוא אפי"א (ובהגדה אפיך) ובלע"ז צעלי"ר או סעלערי, וכן נהג אחריו כק"ז מרן הבי"ש ומצאתי שהחת"ס לקחו חי ולא מבושל.

טיבול הראשון שעושין בירקות שברכתן בפה"א במשנה פסחים (קי"ד) הביאו לפניו מטבל בחזרת וכתב הרשב"ם וטיבול ראשון זה כדי שיכיר תינוק וישאל ועיין תוס' שם וטור (סי' תע"ג) ועוד דטיבול הראשון הוא בשביל דרך חירות ומרן כק"ז המהר"ל מפרא"ג בלשון לימודים כתב שההיכר שישאלו התינוקות כשיראו הטבול השני בתוך הסעודה שאין דרך לטבול ב' פעמים ע"ש. ועיין תוס' מה שהקשו על הרשב"ם.

יחץ. נראה רמז שאמרו חציו לה' וחציו לכם ולכן עושין יחץ ואמרו להניח החלק הגדול לאפיקומן שהוא החציו לה' המרומז על סעודת לע"ל.

חולקין מצה האמצעית הנקראת לוי לשתים וחלק הגדול מניחין לשמירה ונהגו להניח המצה במפה ומפשיל לאחוריו ומראין לבני בית והולכין בו וכבר כתבתי וכעת נראה הטעם לזה לפי שהחלק הזה מניחין לאפיקומן לאכול במקום קרבן פסח וכמ"ש המחבר (סי' תע"ג ס"ו) ויתן חציה לאחד מן המסובין לשמרה ונותנה תחת המפה כדרך הפסח שהי' נותנו בעורו (פסחים ס"ה ע"ב) תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש טייעות עיין רש"י שם ולכן הי' נותנה תחת המפה כמו שהניחו שם, ונראה דמהאי טעמא נהגו אנו ורבותינו כשחולקים המצה לחצאין לוקחין החלק שמניחין לאפיקומן ונותנו לאחוריו והולך בבית ולהנ"ל אתי שפיר מאד דכיון דמצניעין אותו לפסח הרי עושין כמו שעשו בקרבן פסח כל אחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו דרך טייעות והבן, ויהיה הכל דוגמא דפסח,

מה שפורסין המצה ליל פסח לשתים כתב החת"ס בדרשות לרמז שנחלקה הלילה לחצאין. ובחז"ל שצריך פרוסה מפני שדרכו של עני בפרוסה (עיין טוש"ע או"ח סי' תע"ג ס"ו). ולפענ"ד י"ל עוד דגאולת מצרים לא היתה רק חצי' היינו גאולת גשמית ובקבלת התורה הוא דנשלמה הגאולה ברוחניות ג"כ ולכן פורסין המצה להראות שרק החצי הוא עד שישלם בשבועות ומניחין החצי.

טעם שנהגו ליתן מצה של אפיקומן בכיס או מעטפה ולהשליכו לאחוריו ולילך בו ולהסתובב בביתו להראותו לבני ביתו נראה לפ"מ שאמרו פסחים ס"ה ע"ב בקרבן פסח כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש דרך טייעות, פרש"י דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה ע"כ. ונראה דמאחר שעשו כן כל אחד ואחד אנן נמי עבדינן הכי לזכר ועבדינן כן באפיקומן שהוא זכר לפסח כמבואר בש"ע א"ח (סי' תע"ג ס"ו) דנותנו לשומרו כשמירת הק"פ והבן. ולשון הרא"ש בתשו' (כלל י"ד סי' ה') וכשמביאים לפניו המצות יבצע הראשונה לשנים ויתננה לאחד לשמור וישימנה תחת המפה שתהא מונחת לפניו ולא ישכחנה ע"ש, הנה שהמצוה שתהא מונחת לפניו ולא ישכחנה והיא כקדשים שנפסלים בהיסח הדעת והבן. ומכאן שיש ליזהר על האפיקומן ולא כמנהג שהילדים לוקחים אותו ואין סימן לשמירה כלל ואדרבה.

המנהג שקבלנו מאבותינו לכרוך האפיקומן במפה ולילך עמו בבית מובא במנהגי מהרש"ל שכן היו עושים אבותינו כשיצאו ממצרים, ואמר שראה כן מחמיו ר' קלמן הזקן ששמע ג"כ מר' דוד כהן הזקן שג"כ עשה ר' איסרל, ובאחד מן הקדמונים ראיתי שהיו נוהגים גם ליקח מקל בידו ולסובב לחיבוב המצוה ולשון הרמב"ם פ"ז ה"י מחו"מ חייב אדם להראות כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים.

בזוהר פ' בא הנדפס בהגדה לאומרו קודם הא לחמא הקשה ואי תימא אמאי איהו חובה לפרסומי ניסא קמי דקוב"ה תדיר מה דעביד והא איהו ידע ותי' דהני מילין סלקין לעילא וכל פמליא דלעיל מתכנשים וחמאן לון ואודאן כולהו להקב"ה משמע דהסיפור הוא בשביל הפמליא של מעלה ובסמוך שם דבשעה שמספר קוב"ה כניש לכל פמליא דליה ואמר לון זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעי בני וחדי בפורקנא וכו' וכדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא וישראל בההוא סיפורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודין ליה וכולהו דחלין מקמיה ולכאורה הני מילי סתראי נינהו גם צ"ב והאיך אפשר לצייר שמתוסף חילא וגבורתא, ונראה דבאמת דא ודא חדא הוא בדיוק לשון איתוסף ליה חילא וגבורתא כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא וכו' וכולהו דחלין מקמיה ואסתלק יקריה על כלהו ע"כ.

ביאור הדברים דכמו שהמגדף ח"ו ע"י דברו מתרפא ונתרשל בין בני אדם ע"י זלזולו כביכול והעולם שומעין הזלזול כן להיפוך לאלף אלפי אלפים כששומעין גדולתו ונסים שעשה לעמו הרי בזה מתגדל שמו וכעין שאמר משה רבינו למה יאמרו מצרים לאמור שע"י אמירה זו ח"ו יחולל ש"ש וממילא יחלש כח הקילוס בעוה"ז ולהיפוך מרובה מדה טובה ממדת פרעניות ואם תהלתו יספרו יתעלס ויתקלס עי"ז שמו ית' ולכן מצוה לספר תמיד בניסי ה' וז"ש שע"י שבנ"י משבחין למרי עלמא עי"ז שמעין הפמליא של מעלה ורואין התיבות של קילוס עולות לפני כסא כבודו ועי"ז נתרבה כבוד שמים והפמליא של מעלה נמי מודין לקוב"ה ועי"ז עוד יתעלה יקרא דקוב"ה לעילא ולתתא בכולהו עלמין ונשמעין דבריו יותר וזה איתוסף חילא וגבורא כלומר שע"י שנשמעין יותר כעין איתוסף חילא וגבורתא למארייהו הגם )איוב ל"ה ז( שאם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח ואם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו כידוע. וכתב מרן הח"ס דכל יחיד מצוה עליו לפרסם נסים שנעשו לו מה"ת מדין ק"ו.

ועוקרין השלחן (פסחים קט"ז וטוש"ע סי' תע"ג ס"ו) כדי שישאלו התינוקות למה עוקרין השלחן שהוא הי' ראוי לנו לאכול ובפרט שאמר כל דכפין ייתי ויכול ועוקרין השלחן ובזה"ז דשלחן אחד לכולם עוקרין הקערה.

והנה לשון הרמב"ם בפ"ח מחו"מ ה"ב ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ובלשון הטש"ע סי' תע"ג ס"ז מוזגין לו מיד כוס שני כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה ואם אין חכמה בבן אביו מלמדו אם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפילו ת"ח שואלים זה לזה מה נשתנה וכו' ועיין בהגהות ח"ס שם דאם הבן שואל אין הקורא אומר מה נשתנה ותמה על הרמב"ם. ועיין שו"ת בית שערים א"ח סי' רכ"ב בדברי הרמב"ם.

והנראה מלשון הטור דהבן שואל למה שותין כוס ב' ואין זה בכלל מה נשתנה וכבר הקשה ע"ז המהר"ל מפראג בספר גבורת ה' והחוו"ד בהגדה מעשה נסים למה אין הבן שואל כלל על הד' כוסות והאמנם בשו"ת הרא"ש כלל י"ד ה"ו כתב ג"כ וז"ל ומוזגין כוס שני כדי שישאל התינוק לפי שאין למזוג שתי כוסות קודם האכילה ואומר מה נשתנה וכל ההגדה נראה נמי דשאלת התינוק אם מה נשתנה הם שתי שאלות.

והנראה דהרמב"ם והרא"ש מפרשים דשאלת התינוק באמת אינה מה נשתנה דהתינוק אינו יודע לשאול מה נשתנה ותינוק כאן כוונתו תינוק ממש קטן מבן ולכן לתינוק כזה עושים שינויים כחלוקת אגוזים ומסלקין הקערה כדי שישאלו התינוקות והם התינוקות שעדיין אינם יכולין לשאול מה נשתנה ורק ישאלו על שינוי שיראו והקורא אומר היינו האב או אחר מה נשתנה וכל הסדר בעצמו שהרי כבר שאל הקטן מה שבידו לשאול אבל בן שהוא כבר בר הכי ויודע לומר מה נשתנה אין צריך לאלו ולכן אין הוא שואל על מיזוג הכוס וסילוק השלחן אלא אומר מה נשתנה ומדייק בזה לשון הרא"ש ז"ל ומוזגין כו' כדי שישאל התינוק דהמזיגה בשביל התינוק והאב אומר מה נשתנה. וזה כבר נראה דעת הרא"ש שמפרש וכאן הבן שואל דבן כולל קטן וגדול ועל בן קטן שואל לפי ידיעתו על השינוי כלומר על המזיגת כוס שני והקורא אומר מה נשתנה שהרי הבן הקטן אינו יודע לומר מה נשתנה ומיושבים דברי הרמב"ם והרא"ש בהטור ודו"ק ועיין רשב"ם במתני פסחים קט"ז וכאן הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם האכילה ורבינו קיבל מר' יעקב בן יקר רבו וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד ודו"ק.

מגיד. בזוה"ק (פ' בא) קב"ה חדי בהאי סיפור וכניש לכל פמליא דיליה וכו' ומתחברן בהדיהן דישראל ושמעו סיפורא דשבחא דקא חדיאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. נראה דהגם דצריך לשמוח על שחרור הגוף מעבדות לחרות יותר אנו שמחים על שחרור הנפש ובתורה (בראשית מ"ה ד') אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ואמרו ז"ל (תהלים צ"א) עמו אנכי בצרה ולכן נראה לו למשה בסנה וכמ"ש שם בפרש"י, ובשעה שהוציא את בנ"י יצאה שכינתא מגלותא וע"ז אנן שמחין. על גאולת השכינה וז"ש דקא חדאן בחדוה דפרקנא דמאריהון כלומר ששמחתן שמאריהון נפרק מגלות וכיון דהמלאכים רואים בשמחתן של ישראל ששמחים בהוצאת שכינתא מגלותא עי"ז נותנים כח וגבורה לעילא. ומה"ט מצוה לפרסומי ניסא שנעשו לישראל, ועיין ספר צדה לדרך.

הטעם שהתחיל המגיד בהא לחמא עניא נראה לפי המעשה (הובא לקמן בביאור בכל דור ודור וכו') לאחד שהי' מובל לתלי' רח"ל ונשתחרר ושאלו אותו האיך הרגיש אז ואמר דבר זה א"א לתאר רק למי שהוא בעצמו ח"ו נתנסה בו כי א"א דבר כזה למסור לאחרים ולכן כשאנו רוצים לספר ביציאת מצרים מתחלה צריכים להרגיש במצבם, ולכן מתחיל הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא שממש אנחנו מרגישים כמו שהיינו במצרים ואח"כ מתחיל בסיפור כל הנסים.

כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא. עיין מג"א (סי' תע"ג סקכ"ד) לומר הא לחמא ולא כהא אעפ"י שאין זה אותו הלחם. ולפענ"ד קשה על נוסחת כהא דאז מיותר תיבה "די" והיל"ל כהא לחמא עניא אכלו אבהתנא ולשון די אכלו נופל על הא לחמא עניא. וי"ל דתרי נוסחאות תלוי במחלוקת הא"ע ואחרים, דהא"ע פי' דאכילת מצות הי' מן הנימוס במצרים שהאכילו לעבדים מצות אמנם אחרים חולקים עליו, והנה להא"ע קשה הא שאומרין מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקם ליחמץ ולא משום שאכלו זה במצרים, ולפ"ז לשיטת הא"ע ודעימיה אמרינן אותו הלחם שאכלו אבותינו במצרים כל דכפין ייתי ויכול דאותו הלחם לא הי' של מצוה ולכן רק כהא לחמא, וא"ש תיבת "די" כי אינו אלא דמיון אבל לשיטת אחרים שמצה נצטוו אבותינו במצרים לשם מצוה ולא שהיו אוכלין כן במצרים אלא מצה זו לשם מצוה נצטוו נופל לשון הא לחמא הוא דקאי על המצוה והבן.

הא לחמא עניא וכו' בארעא דמצרים. בא"ח הקשה דהא זה לאחר שיצאו ישראל ממצרים הי', ובקרא ויאפו את הבצק עוגות מצות (שמות י"ב ל"ט) ותי' ר' יוסף האמבי בשם האבן עזרא ז"ל שהי' שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו חמץ והטעם שאינו מתעכל כחמץ במהרה ויספיק לו ממנו מעט וכן היו המצרים עושים לישראל, וכ"כ האברבנאל בפ' דברים שהעניים יאכלו הלחם מצה. והמהר"ל ז"ל צווח על פי' זה שהם דברים שיכחיש הכתוב והאמת כי לא נמצא בשום מקום שהמצרים היו מאכילין ישראל מצה ע"ש.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו'. ובסמוך אמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ וכו' וזה הי' כבר לאחר שיצאו ממצרים ונמצאו הדברים סותרים. והנראה דהר"ן (פסחים כ"ה ע"ב מדפי הספר) ועוד ראשונים הקשו הרי כבר בפסח מצרים אכלו מצה בלי טעם שלא הספיק בצקם ליחמץ דהא נצטוו על אכילתה לפני שיצאו ממצרים כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. וי"ל דבסמוך הבאתי דהא"ע כתב דבמצרים הי' המנהג שמאכילים עבדים מצה ובנ"י שהיו עבדים להם היו אוכלים מצה ולפ"ז יש לומר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהיו עבדים, אלא דבמצה נתנו ב' טעמים אחד זכר לעבדות והשנית זכר לחרות והנס שנעשה עם בצקם שלא החמיץ, ולזה הטעם לשם עבדות הי' די שנקח מצה ונניח על השלחן או על הקערה לזכרון ולהראות לנו ולבנינו כי עבדים היינו, וזה שעושים כהא לחמא עניא מגביהין הקערה ומראין לכל על לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים ואומרים כל דכפין ייתי ויכול דלא כאבותינו שלא הי' להם לאכול רק הא לחמא עניא ובזה השלמנו המצוה של זכרון על לחם עוני, אבל באמצע הסדר אנו שואלין מצה זו שאנו אוכלין על שום מה כלומר הדיוק על אכילה ולא קאמר מצה זו למה אלא מצה זו שאנו אוכלים ועל האכילה קמתמה וע"ז משני שהטעם בזה הוא על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ והוא זכר לחרות.

הא לחמא עניא. הא דאומרים פסקא זו בלשון ארמי ושאר ההגדה בלשון הקודש, מפני המזיקין כדי שלא ירגישו מה שאנו אומרין כל מי שרעב יבא ויאכל ויהיו מתקבצין כולן ומקלקלין הסעודה ע"כ נהגו לאמרו ארמית שהמזיקין מדברין בלשה"ק (שב"ל סי' רי"ח). ורבינו בנימין הקשה על טעם זה שהרי נאמר ליל שימורים מן המזיקין ולכן פי' שאומרים בארמית שיבינו הנשים והתינוקות. ולפי טעם זה בזה"ז שאינם מבינים ארמית היה לן לשנות ואנן לא משנינן אמנם מרן הח"ס צוה לתרגם ההגדה להרבנית בלשונה וגם מהר"ם אלמושני תירגם ההגדה לנשים כלשונם, ולטעם השב"ל אתי שפיר. ומה שדוקא פסקא זו תירגמו כי כתיב כי הא לחמא עניא הוא עיקר נסיפור ודי לנשים בזה

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי וייכול וכו' השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל וכו'. וצ"ב המשך מהשתא הכא וגם צ"ב צחות הלשון הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול והלא צריך להזמין העני וליתן לו מכל טוב ולמה מזמינו על הלחם עוני, ונראה דהנה כתיב (ישעי' א' כ"ז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועיקר הגאולה תלוי בצדקה שיעשו בני ישראל זה עם זה וכן עשו במצרים, ועוד נצטוו במצרים מצוה אחרת לשחוט פסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו, ולכן התחיל הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח להזכיר את שני המצות שבזכותן נגאלו ממצרים היינו והקרבת ק"פ שהוא ג"כ תחלתו וסופו צדקה, ובזכות שנרחם על הכפין והנצרך נזכה להיות לשנה הבא בארע"א דישראל ובני חורין כנ"ל.

א"י דהנה אמרה תורה עשר בשביל שתתעשר (שבת קי"ט ע"א, תענית ט') ואם ח"ו רואה אדם אשר פרנסתו מצומצמת ומתמעטת ירבה בצדקה, ובזה יש לפרש מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מ"ט כ') ועיין אלשיך (שם) דבר נפלא. ולפענ"ד נראה בכוונת הפסוק מאשר שמנה לחמו, כשרואה אשר שאין לו רק לחם והלחם שמנה וחשוב אצלו מאד בלי להיות דבר אחר, והוא יתן, אפילו שאין לו יותר מלחם, עי"ז יזכה שיהי' לו מעדני מלך, וזה מאשר שמנה לחמו והוא יתן אז יזכה למעדני מלך. או יאמר מאשר שמנה לחמו שראה שיש לו לאשר לחם שמן וב"ה יש לו כל ולא פת חרבה אלא שלחמו שמנה אז ברור כי הוא יתן מעדני מלך שאם לא יתן מעדני מלך אז לא יהי' שמנה לחמו, וז"ש הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כשאתה רואה לחמא עניא ורצונו שיהי' שמנה לחמו אז העצה לזה כל דכפין ייתי וייכול וירבה בצדקה וכל דצריך ייתי ויפסח.

הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול, וצ"ע דלעניא צריך ליתן לחם יפה ולא לחם עוני ובתורה (בראשית ד' ד') מבכורות צאנו ומחלביהן כתיב (ועי' רמב"ם סוף הל' איסורי מזבח) והכא נראה דהכי קאמר לי' הא לחמא עניא וכל דכפין ייתי ויכול הלחם עוני אבל לחם עשיר לא הי' נותן, ונראה דהנה אמרו ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעי' א' כ"ז) ובזכות הצדקה יגאלו ישראל והנה במצרים היו אבותינו עניים ולא היה להם רק לחם עוני ומ"מ כשבא עני נתנו לו לאכול ולא חשבו היאך נתן לו והא צריך לנו לאכול כי גמירי הנותן צדקה לא יעני לעולם ואדרבה עשר בשביל שתתעשר ועי"ז זכו להגאל, והכי קאמר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים והגם שלא הי' להם רק לחם עוני ואפ"ה הא אומרים כל דכפין ייתי וייכול ממה שהי' להם חלקו מלחם לכל דכפין.

ונראה ליתן טעם הגון שמגביהין הקערה כל בני הבית לבד האשה, דהנה אמרו בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים שהם נתנו מפתם ולחמם לכל דכפין ולכן מגביהין הקערה כל בני הבית ולא האשה ומראין לכולם שבזכות הפת שהנשים נתנו לכל דכפין נגאלו אבותינו ממצרים ואם נעשה כן גם אנו אז הגם שהשתא עבדי לשנה הבאה בני חורין השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל שנזכה לגאולה שלימה בזכות הצדקה.

הא לחמא עניא כו' השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבא בני חורין. וי"ל הכפל השתא, וגם השינוי, ונראה דבעל ההגדה מדבר לבני חוץ לארץ ולבני ארץ ישראל. ולבני חו"ל אומר השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל ולבני ארץ ישראל שהם זכו כבר להיות שוהים בארצינו הקדושה אומר השתא עבדי לשנה הבא בני חורין דעכ"פ אפילו שהנם בארץ ישראל מ"מ אכתי עבדי אנו ומשועבדים תחת האומות ומשועבדים ליצה"ר אבל לשנה הבא בני חורין משעבוד עכו"ם ובני חורין מיצה"ר וממ"ה בביאת אליהו ומשיח צדקנו אמן.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא, עניא עני ממש בלא מלח ופלפלין וחומץ (לטבול בו), א"נ שעונין עליו דברים הרבה, וגם ג' המצות באות ממדה אחת שהיא עשירית האיפה והוא הקרבן הבאה בדלי דלות. הוצאת נט"ג תשמ"ה בנ"י.

הא לחמא עניא ראיתי מקשים שכל ההגדה בלשון הקודש נאמרה ורק קטע זה הא לחמא עניא בלשון ארמי ותי' משום המזיקין, וכבר תמהו על זה דבליל פסח ליכא חשש מן המזיקין ולפענ"ד דהרי כל ההגדה הוא בלשון הקודש ככל מצוה וכתבי קודש שנאמרו בלה"ק דוקא, אבל הא לחמא עניא שמדבר לעני שיבא לאכול בלחמו ייתי ויפסח כיון שהלשון שדברו בו ההמון היה בלשון ארמית אמרו בלשון שיבין וכמו שכתבו לענין קדיש ועוד כמה ענינים שתקנו בשביל ההמון, ומיהו כל ההגדה לא רצו לתקן בלשון עמים כי הרי עיקר הנס שנעשה לנו שהוציאנו ממצרים בשביל שלא שינוי את לשונם והיאך יתקנו ההגדה בלשון עמים ולכן הכל בלשון הקודש שלא לשנות רק כשקורין לו לאכול קורין בלשון שמבין שיבין הקריאה זו מה זו ועל מה זו ואח"כ מבינים לו לשון הקודש ומלמדין אותו וכן הי' בהלל כשקבל אותו הגר למדו א"ב בלשון הקודש ולא בלשון עמים כלל והבן את זה.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו' כל דכפין ייתי ויכול וכו' השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל וכו'. ונראה דהנותן צדקה והוא עשיר גדול איננו רבותא שנותן צדקה, אבל עני אם נותן וחולק מלחמו לאחרים זה הוא מסירת נפש ולכן אמרה תורה (ויקרא ב' א') ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה סלת, ודרשו ז"ל (עיין רש"י שם ובמס' מנחות דף ה') מי דרכו להביא סלת עני ומעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו, ואמרו ז"ל אין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה שנאמר ושביה בצדקה, עיין שבת (קל"ט ע"א) אמר עולא שנא' (ישעי' א') ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וז"ש הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי וייכול וכו' כלומר הגם שלא הי' לאבהתנא ולנו רק לחמא עניא אפ"ה נעשה חסד וכל דכפין ייתי וייכול וכו', ולכן סיים השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל, דבזכות נדבת לב נזכה לשנה הבא בארעא דישראל ולהיות בני חורין.

כל דצריך ייתי ויפסח, ולכאורה הא הפסח אינו נאכל אלא למנוייו (זבחים נ"ו ע"ב) ואנן אמרין כן כשמסובין על הסדר והיאך נאכול לדכפין כשלא נמנו על הפסח. וצ"ל דאין כוונתו על אכילת ק"פ אלא ויפסח כלומר שיהי' כאן על פסח, והנה זה אפשר כל זמן שאנן בגלותא אבל אי"ה לאחר השחרור א"א וזה שאמר כל דצריך ייתי ויפסח השתא הכא כלומר דזה אפשר רק השתא שאנן הכא אבל לשנה הבאה בארעא דישראל א"א עוד להזמין ליפסח דאז אינו אוכל אלא למנוייו.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ויתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכו', וצ"ע מאי שייכות דכל דכפין ייתי ויכול עם הא לחמא עניא ועוד דיוקים. ונראה דהנה לכאורה יש להקשות על כל הסדר מה שאנו עושים זכר למצרים דבשלמא בזמן הבית שישבו בני ישראל על אדמתם אז מובן שהיו עושין זכר ליציאת מצרים אבל אנן בגלות המר לשמחה מה זו עושה וכמו קריאת ההלל בפורים דאכתי עבדי אחשורוש אנן הכ"נ אכתי עבדי הגויים אנן, ומתרצין הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי ויכול. וצ"ל דבגלות נמי אם אפשר אפי' רק לחם עוני עכ"פ חצי זכר, וא"ת א"כ למה מזכירין הפסח דבזה"ז ליכא פסח כלל ומתרץ השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבא בני חורין ויעשו גם פסח ולכן עושין זכר ליציאת מצרים אף בגלות.

א"י לפמ"ש רש"י והוא בספרי (דברים י"א י"ח) ושמתם את דברי אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם כחדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמי' ל"א) הציבו לך ציונים. ועיין רמב"ן ז"ל כי המצוות חובת הגוף ודינם בכל מקום ויש בו סוד עמוק ע"ש. ולפ"ז דז"ש הא לחמא עניא וכו' ולא תקשה מה לן ולעבודה הזאת בגלות ואכתי עבדי גוים אנן, ואמרה השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל, ולכן צריך לקיים ולהיות מצויינים במצות דכשנחזור לא יהיו בעינינו כחדשים וק"ל.

ועוקרין השלחן (פסחים קט"ז וטוש"ע סי' תע"ג ס"ו) כדי שישאלו התינוקות למה עוקרין השלחן, עתה הי' ראוי לנו לאכול ובפרט שאמר כל דכפין ייתי ויכול ועוקרין אח"כ השלחן והכפן מצטער בקראו אותו ומסלקין השלחן ובזה"ז עוקרין ומסלקין את הקערה עם המאכל.

רמב"ם פ"ח מהל' חמץ ומצה ה"ב כתב וז"ל ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה וכו', והקשה הח"ס בהגהות הש"ע (סי' תע"ג ס"ז) דמדברי רבינו משמע שהקורא אומר מה נשתנה ובגמ' משמע אם הבן שואל לא יאמר הקורא מה נשתנה אלא עבדים היינו ועיין מש"כ מרן בשו"ת בית שערים א"ח סי' רכ"ב דאו או קאמר ע"ש.

ולפענ"ד דלכאורה יש להקשות עוד מה שאמר ואומר הקורא למה קרי לי' להאומר ההגדה הקורא, אמנם נלפענ"ד דהרמב"ם ס"ל דאמירת ההגדה כולה היתה ע"י אחד והוא קורא את ההגדה לפני כל בני הבית וכולם יוצאים בקריאתה ולכן נקרא המסדר הקורא שהוא הקורא ההגדה כמו הקורא בתורה וס"ל דכל נוסח ההגדה צריכין לקרות להוציא את כל הבית וכשהבן שואל ואומר מה נשתנה הרי ע"פ פשטות מיירי בבן קטן שיושב על שלחן אביו וכיון שהוא אינו יכול להוציא אחרים באמירתו וכל אחד צריך לשמוע או לקרא בעצמו סיפור יציאת מצרים ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דאומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה כדי להוציא את עצמו וב"ב בקריאת מה נשתנה מה שהקטן אינו יכול להוציא.

ומה שאמרו בגמ' (פסחים קט"ו) דאביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא דקא מדלי תכא מקמיה אמר להו עדיין לא קא אכלינן אתי קא מעקרי תכא מיקמן א"ל רבא פטרתן מלומר מה נשתנה, צ"ל דס"ל להרמב"ם דהי' כבר גדול וכן הא דאמר ליה ר"נ לדרו עבדיה דא"ל פטרתן (שם קט"ז) צ"ל נמי דהי' כבר גדול לדעתו ז"ל.

איברא דע"כ צ"ל דהרמב"ם נמי ס"ל דהיכא דאיכא בן אין צריך האב לחזור שהרי בפ"ז שם ה"ג כתב, אין לו בן אשתו שואלתו אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה ואפילו היו כולם חכמים הי' לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה, והנה מדכתב הי' לבדו שואל לעצמו משמע להוציא דאם לא הי' לבדו אינו צריך לשאול לעצמו אלא אומר עבדים היינו וא"כ האיך כתב כאן דאומר הקורא מה נשתנה דהרי כאן הבן שואל מה נשתנה וע"כ צ"ל כמו שכתבתי.

מוזגין את הכוס וכאן הבן שואל, נראה דהשאלה הוא עם מזיגת הכוס ובירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מנין לארבע כוסות בפסח א"ר יוחנן כנגד ארבע גאולות, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו:ו) עוד שם וכוס פרעה בידי, הני ארבע כוסות של פסח כנגד מי, אריב"ל כנגד ארבע כוסותשל פרעה וכוס פרעה בידי, ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ונתת כוס פרעה בידו, ועיין ש"ס בבלי פסחים ק"ח א' ארבע כוסות כנגד מני שלש כנגד כוס פרעה, ורביעי ברכת המזון נראה דמחלק בין הכוסות שלש ואחד וי"ל.

מוזגין לו הכוס וכאן הבן שואל, יש להבין למה דוקא שואל אחר מזיגת הכוס, ועיין רשב"ם פסחים קט"ז כ' וכאן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד דוברות, וי"ל לפמ"ש לעיל בשם קדמון אחד דבתורה כתוב ומושב בנ"י ד' מאות ושלשים שנה והלא לא היו רק רד"ו וגם מהם לא נשתעבדו רק פ"ו שנים מזמן מרים כמבואר במדרשים וכתב ז"ל דמבואר וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה שלא יצאו, וא"כ בשיעבוד גם אותם שמתו נשתעבדו והי' חמש פעמים פ"ו שעולה ד' מאות ושלשים, והנה כוס גימ' פ"ו וד' כוסות ד' פעמים פ"ו עולה ג' מאות וארבעים וארבע עם אותם שיצאו עולה ד' מאות ושלשים א"כ היתה הגאולה לדידן בזכות אותם שמתו שאלמלא הן לא נשלם השעבוד, וכנגדם תקנו ד' כוסות, ואולי מטעם תנו יין וגו' אלא שביו"ט אין מתאבלין. ולכן מוזגין הכוס וכאן הבן שואל כלומר שעל הכוס שואל שע"י אותן שעליהם תקנו ד' כוסות נגאלנו.

.מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, במשנה תנן וכאן הבן שואל אין לו בן אשתו שואלו ואם לאו שואל לעצמו ומשיב, והקשה המר"א אשכנזי במעשי ה' דלא מצינו בכל התורה מצוה כזו שיהא חיוב בשאלה, רק תנאי כי ישאלך בנך וגו' ואמרת וגו' ועשו כאן השאלה כל כך מחוייבת עד שנאמר שהמגיד בלתי שאלה לא יצא ידי חובתו והצריכו לעשות כמה שינויים כדי שישאלו והביא שם עוד כמה ספיקות שהקשה מהרי"א ע"ש מה שהאריך.

והנראה דהנה בתורה כתיב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' והרי כי כל המכות שבאו על המצרים הוא רק בשביל סיבה אחת למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' וידעתם כי אני ה' ולפ"ז המצוה הוא לספר לבנים ולא כתיב שישאלו הבנים אלא והי' כי ישאלך בנך וגו' וכן והי' כי יאמרו אליכם בניכם. אבל בשביל זה בא הציוו שישאל הבן כשיראה שינוי גדול בלילה הזה מכל הלילות, וכיון דבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים צריך להכניס עצמו במעמד ומצב ממש כאילו הוא יצא ממצרים, ויזכה נמי להני אורות ושינוי במעשה בראשית ממש ואז יתעורר הבן מעצמו וישאל מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות כלומר שינוי ממש במציאות ועי"ז יתעורר לשאול כי אינו דומה הסיפור כשהוא כמתרץ על השאלה לסיפור דברים בעלמא, ובפרט למי שזוכה שבליל שימורים לילה כיום יאיר ושמור מן המזיקין שנעשה שינוי ממש במציאות בבריאת העולם וכמו שהי' בימי צאתנו ממצרים שנאמר שם לילה כיום יאיר ואם לא יתעורר אז עליך לעשות שיתעורר לשאול שכנראה חסר בך שלא התכוננת לראות עצמך כאלו יצאת ממצרים כי אז ממילא כל המצב של היציאה הי' נתעורר ונראה בבית ואז תספר באזני בנך ובן בנך.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, יל"ד דהי"ל לומר מה נשתנה אכילת לילה זה מכל הלילות דבזה מתפרש שאלתו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה ולשון מה נשתנה הלילה משמע דהלילה נשתנה, וי"ל לפמ"ש ז"ל )זוהר פ' בא דף ל"ח( דבליל זה לילה כיום יאיר, והזוכה לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים נעשה לו שינוי בלילה כימי צאתנו ממצרים אראנו וגו' וכמ"ש בזוה"ק, ועיין שמחת הרגל להחיד"א ז"ל דהתנאים שהיו מסובין בב"ב הי' להם לילה כיום יאיר ולזה טעו תלמידיהם כשראו ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית שכך הי' מאיר להם אור השמים, וז"ש מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות כלומר שהלילה בעצמה נשתנה ורואה הבן השינוי בעצם הלילה ותמה על השינוי הזה, ועד"ז אמר שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, כלומר שכל הלילות מעורבין רע בטוב קליפת נוגה, היצה"ר והיצ"ט, ופעמים זה מנצח ועולה ופעמים זה מנצח ועולה. ולכן כח הרשע שהוא החושך מתגבר בלילה שהוא עת דינין וביום החסד מתגבר שהוא אמת אבל הלילה הזה כולו מצה כלומר כולו טוב וחסדים בלי תערובת היצר הרע ולכן כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה, וצ"ב שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה וכי יש חיוב בכל הלילות לאכול חמץ ומצה, ונראה דהאברבנאל פי' שהקרבן פסח הוא קרבן תודה על שהוציאנו הקב"ה ממצרים ובקרבן תודה יש ד' מינין אחד חמץ שלשה מינין מצה וכאן אין אוכלין רק מצה וזה שמקשה מה נשתנה הלילה הזה שבכל הלילות שאנן מקריבין תודה אנו אוכלין חמץ ומצה דגם החמץ חיוב בתודה וכאן כולו מצה ולא חמץ, אלא דא"כ תקשה מה שתי' עבדים היינו אדרבה כיון דעבדים היינו וצריכין תודה נביא גם מצה.

אמנם נראה דכבר כתבתי בח' עה"ת דהד' מינים בקרבן תודה הם כנגד ד' מינים שבלולב וכנגד הד' מינים שבישראל שהם צדיקים גמורים שהוא האתרוג ושיש בהם טעם ולא ריח ריח ולא טעם לא טעם ולא ריח והנה המין הזה שהוא לא טעם ולא ריח הוא נגד החמץ שהוא מעול וחומץ שנחמץ ויצא בעצת היצה"ר שנקרא חמץ ואור לארבעה עשר בודקין את החמץ ושורפין אותו א"כ נתבער והטעם דבעל הגדה אומר כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע וכו' רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו וכו' ואף אתה הקהה את שיניו ואמור אלו היה שם לא היה נגאל, נמצא ביציאת מצרים אלו הי' שם החמץ הרשע לא הי' נגאל ולכן לא שייך לצרפו לקרבן תודה של פסח נמי ושפיר מיושב מה ששואל שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה ולמה תודה זו בלי מצה ומשני עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ולכן מביאין קרבן תודה שהוא הפסח בשביל שגאלנו ומיהו בלא חמץ דלרשע אמר הקהה את שיניו אלו היה שם לא היה נגאל ממילא לא מביאין תודה חמץ נגדו דממילא לא היה נגאל.

הלילה הזה כלנו מסובין, נראה דהנה ביין איתמר (פסחים ק"ח) משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואתמר משמיה דר"נ אין צריך הסיבה ומשני ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא אמרי להאי גיסא תרי כסי קמאי בעי הסיבה דהשתא הוא דקא מתחלא ליה חירות ובתראי מאי דהוה הוה ואמרי לה להאי גיסא אדרבה קמאי אכתי עבדים היינו והשתא דאתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה, ועיין ר"ן (שם).

ובמאירי כתב דארבע כוסות כולם צריכים הסיבה הן שתייתם הן הדברים שהן מסודרין עליהם, ר"ל קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל וברכת המזון ע"כ, והוא דבר פלא, אבל בברכ"י (סי' תע"ג סקי"ד) כתב בשם ב"צ (סי' ר"נ) דבר ברור הוא שכל הסבה שצריך בלילה הזה הוי דייקא בשעת אכילה ושתי' ולא בשעת ברכה, ובתוס' (דף ק"ח ד"ה מאי) ומה שצריך הסבה במצה היינו בכזית כשמברכין על אכילת מצה, ובאכילת אפיקומן, וכ"כ הרמב"ם פ"ז מחו"מ, והרוקח סי' רפ"ג, ובש"ע סי' תע"ה ס"א, ואי כזית ראשון בעי הסיבה נראה לכאורה מחלוקת הפוסקים ולכתחילה צריך להסב בכל הסעודה. ובסמוך כתבתי דאפילו הסיפור הי' בהסבה וכמ"ש בעל הגדה מעשה בר"א וכו' שהיו מסובין וכו' והיו מספרין.

שכח ושתה ב' כוסות הראשונים בלי הסיבה חוזר ושותה אותם ואם שכח בב' כוסות האחרונות ושתה בלי הסיבה אינו חוזר ושותה (רמ"א סי' תע"ב) בשם מנהגים, ואותו שחוזר ושותה בהסיבה אינו מברך.

נשים חייבות בד' כוסות כאנשים שאף הן היו באותו נס. ואף דבסוכה פריך אע"ג דהיו באותו נס כי בסוכות הושבתי אפ"ה פטורין פי' התוס' פסחים ק"ח ע"ב ד"ה היו משום דהתם הוי עשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן הוא ותיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו נס, ומהר"ל בפי' ההגדה תי' דבעשה דרבנן איכא ל"ת דלא תסור ע"ש, ומשמע דבמצות דרבנן אין נפ"מ בין עשה לל"ת נשים חייבות ועיין ברכות (כ' ע"ב ברש"י ותוס' שם) אי יש לומר במצות דרבנן מצות עשה שהז"ג נשים פטורות.

.עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. בגמ' פסחים (קט"ז ע"א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח מתחיל בגנות מה הוא רב אמר מתחילה עובדי ע"ז היו וכו' ושמואל אמר עבדים היינו, ובב"ח הגירסא רבא ורב יוסף והאידנא עבדינן כתרוייהו, ובמחזור ויטרי א' ואמרינן לתרוייהו וצ"ב הלשון מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ומזכיר תרח אבי אברהם וכו', והרי א"א משעה שמל נתגייר והו"ל כתינוק שנולד ואין לנו יחס ושום שייכות עם תרח ולמה לן להזכיר בכלל את תרח כאן, גם יל"ד לשון עבדים היינו מאי גנות הוא ואטו בן מלך שנשבה בין הפראים גנות הוא לו ששבאוהו הפראים ולפ"ז הול"ל מתחיל בצרתן של ישראל ומסיים בגלותן.

והנראה לומר דלכאורה יש להקשות על כל הנס של יציאת מצרים שעשה לנו הקב"ה והלא הי' טוב לנו אילו לא הכניסנו הקב"ה למצרים כלל ואמרו שעתיד הי' יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו (שבת פ"ט ע"ב) אבל עכ"פ אלו לא הביאנו הקב"ה למצרים לא הי' צריך לכל הנס הזה, וידוע המשל מאחד שהדליק בית חבירו וכשפשטה הדליקה קפץ הוא לתוך הבית והציל את בעל הבית מהשריפה ולא הספיק עד שנשרפו כמה מבני הבית ושבחוהו ההמון על מסירת נפשו שהציל המשפחה והוא בכה על שנשרפו כמה נפשות ע"י, וכהא נמי מאי כל השמחה והיתרון בהצלה זו.

והנה סיבת גלות מצרים כתיב ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה והטעם שנצטרכו בני ישראל לצירוף זה כדי שיוכלו לקבל את התורה לפי שיצאו מתרח והיו צריכים צירוף אחר צירוף, ולכן יצא מאברהם ישמעאל ומיצחק עשו, קליפה אחר קליפה עד שנשארו בנ"י קדושים ונקיים משום זוהמת תרח כמובא כל זה באלשיך הקדוש, אמנם במדרש תהלים (י' ג') אמר ר' חנון אמר הקב"ה לשבטים אתם מכרתם אותו לעבד שנאמר לעבד נמכר יוסף חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה עבדים היינו לפרעה במצרים, ובגליון הסידור של ר' שאול כת"י (אדלר קס"ד) הביא בשם הרוקח וזה שהתחיל בעבדים היינו, היינו לשום גנות משום דאמרינן בשוחר טוב לעבד נמכר יוסף חייכם עתידים בניכם לומר עבדים כעין שמכרתם אותי ע"ש, וכ"כ במדרש שכל טוב (עמ' קכ"ח) והגנות היא מה שאמרו במדרש אתם מכרתם יוסף לעבד חייכם בכל שנה וכו' והשבח הוא כי כמו שאצל יוסף מבית האסורים יצא למלוך גם אנחנו יצאנו לחירות וכן יעשה לימות המשיח ע"ש.

ולפ"ז נראה פשוט דעבדים היינו הגנות שמכרו השבטים את יוסף והוא תי' על הכרח השתעבדות אבותינו במצרים ונחלקו בדבר, ח"א שנשתעבדו בשביל הצירוף שנצרך ממה שהוא הנטבע ממידות תרח בבניו מצד הטבע שנולד א"א ממנו וח"א דהשעבוד בא משום חטא מכירת יוסף, ופלא על כק"ז המהר"ל בגבורת ה' שצווח ככרוכיא על האומר הטעם של עבדים היינו משום מכירת יוסף ע"ש אמנם אנן אמרינן כתרוייהו, י"ל משום דמספקא לן איזה טעם עיקר שע"י נשתעבדו אבותינו.

א"י דבאמת הא גופא קשיא על השבטים הקדושים זרע יעקב אביו בחיר שבאבות שימכרו את אחיהם למצרים ורצו ח"ו להרגו אשר לא יאומן ואינו מתקבל על הלב אפילו אצל אנשים פשוטים וכ"ש לשבטי י', וצ"ל דאהכ"נ כי השבטים לא היו ראויים לאותה מעשה כלל ח"ו רק מצד החלק הרע שעדיין נשאר עליהם כקליפת השום מזוהמא של תרח שהיו צריכים לצרף ולכן בא להם המעשה הזה ונתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים והו"ל ח"ו כעין מ"ש חז"ל מגלגלין זכות ע"י זכאי, שאף שהיתה גזירה מהקב"ה שירדו למצרים אעפ"כ נסתבב שיבא ע"י, ולכן אמר יוסף והנה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלקים ומ"מ הי' זה ח"ו גנות לנו ושפיר מסיימין ואמרינן לתרוייהו דזה וזה גורם דכיון שמתחילה עובד ע"ז היו אבותינו שנאמר תרח אבי אברהם הי' עובד ע"ז וזה גרמה השיעבוד ונתגלגל הדבר עי"ז שהשבטים מכרו את יוסף והם מצד עצמם לא היו ראוים לאותה מעשה ואפ"ה נתגלגל הדבר להיות צירוף אחר צירוף, וז"ש מתחיל בגנות ומסיים בשבח שהקב"ה הוציאנו ממצרים.

ובזה מובן הפייט בסוף ההגדה חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי וכו' ומביא ואתא שונרא ואכל ואתא כלבא ונשך לשונרא ואתא חוטרא והכה לכלבא ואתא נורא ושרף לחוטרא ואתא מיא וכבה לנורא וכו' עד שאתא הקב"ה ושחט למלאך המוות וכו', שהוא פלא, ולהנ"ל אפ"ל דהפייטן בא לפרש ההשתלשלות וסדר הילוך העולם שהכל בהשגחה פרטית והכל נעשה בשביל ישראל וכל אחד מקבל שכרו וענשו המגיע לו וע"ד שאמר הלל (אבות פ"ב מ"ז) אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה ע"פ המים ואמר על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון, ועיין תוי"ט שם שכן הוא הנהגת העולם מגלגלין וכו', עיי"ש (ועיין באריכות בביאור דחד גדיא).

עבדים היינו ויוציאנו ה' אלקינו משם וכו', לא נזכר משה רבינו בכל סדר הגדה, ונראה דבכוון סדרו חז"ל כך שלא נאמר שהוציאנו הקב"ה ע"י שליח אלא נדע שהקב"ה בעצמו הוציאנו משם, וז"ש לקמן אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ה'. ואולי מכיון שאמר משה מי אנכי שאוציא את בני ישראל ממצרים, לכן זכה שהקב"ה בעצמו כביכול הוציאם.

ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. שמעתי מפ"ק אאמו"ר הקדוש הי"ד דמנ"ל דאכתי משועבדים היינו אפשר שהי' פרעה משחרר אותנו מעצמו לאחר זמן, ופי' דמטבע האדם דמי שהוא עושה לו טובה א"א לו להיות כפוי טובה ויש לו איזה שעבוד תמורת טובתו כ"ש מי ששחררו מעבדות לחרות וממות לחיים הוא מחוייב ומשועבד לו בטובה כל ימי חייו, ולכן אף אם הי' פרעה מוציא אותנו לאח"ז אעפ"כ היינו משעבדים לו שעשה לנו פורקן וחירות, אבל עכשיו כשהוציאנו הקב"ה ממצרים אין אנו משועבדים אלא לו ב"ה וב"ש.

ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. במעלת ישראל ושבחם המגיד מונה כאן, דלכאורה מנא לן דהיינו משועבדים לפרעה, אבל נראה שהתכוון בזה דהנה מן הטבע אשר אומה שמשעבדים בה ועושין עמהם מנהג עבדים לא יעבור זמן מן הזמנים שיהיו הם מתערבים בין האומה השולטת עליהם ומחפשין דרכים ועלילות כדי להתערב בהם ע"י חיתון וכיו"ב ויהיו כאחד מהם. אבל לא כן עם ישראל יבחרו להם יותר עבדות מאשר ח"ו להתערב בגויים, וז"ש ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היינו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים שעדיין היינו חפצים ובוחרים להיות משועבדים ולא היינו מתערבים בהם ח"ו לעולם.

עבדים היינו וכו' ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים וכו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה לספר הרי זה משובח, וי"ל מאי קמ"ל אפילו כלנו חכמים אטו מי שהוא חכם אינו מצוה במצות וי"ל דבירושלמי ברכות אמרו רשב"י וחבריו פטורים מן הק"ש ומן התפילה ותמה שם אטו רשב"י וחבריו לא קיימו מצות ומשני הא תנוי והא תנוי ואין דוחין שינון מפני שינון א"כ י"ל הכ"נ כן ולכן קאמר אפי' כלנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ואין זה בגדר של סתם שינון דרשב"י וחבריו פטורין הימנו.

ואשר נראה עוד לפמ"ש רבותינו למה לא תקנו ברכה על ההגדה עיין אבודרה"ם (בסדר הגדה דף נ"ט) הקשה הריא"ף למה אין מברכין על קריאת ההגדה כמו שמברכים על קריאת המגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך וכו' ותי' כי במה שזכר בקידוש זכר ליציאת מצרים כבר יצא ע"כ וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב ה' רח"ד והובא בא"ר סי' תע"ג סקל"ד ופר"ח סי' תע"ז סוף סעיף ו') ועיין שו"ת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' שכתב דיצא בהרהור ובמחשבה שבלב וכבר תמהו עליו ונחלקו בזה האחרונים ז"ל ועיין חזון עובדיה לידי"נ הגאון הגדול מוה"ר עובדיה יוסף שליט"א דף רע"ה מה שהביא שם חבל אחרונים שתמהו בזה ודו"ק.

וראיתי לאחרונים שכתבו שרבינו הגדול הבה"ג ז"ל לא מנה מצות סיפור יצ"מ במ"ע וכן הר"ש בן גבירול נמשך אחריו ולא מנה מ"ע זו במנין העשין שלו ועיין הגרי"פ פערלא בביאורו על הרס"ג (עשה ל"ג) ואמנם הרשב"ץ בזוהר הרקיע (עשין ל"ב) כתב דמ"ש הר"ש בן גבירול ולמוד נאמנה לבנים ברננה היינו מצות סיפור יציאת מצרים ע"ש מיהו מלשון הר"ש בן גבירול משמע כפשוטן דלא חשיב לה כמצות עשה ע"ש וצ"ב והאחרונים פלפלו למצא טעם לרבינו הגדול הבה"ג ז"ל, ולולי דמסתפינא הינלפענ"ד לפמ"ש המנ"ח ועוד כיון דאיכא מצוה להזכיר יצ"מ בכל יום מאי רבותיה דליל פסח ותי' דבכל הלילות די בהזכרה כל דהו ובליל פסחים צריך להרבות נמצא לפ"ז דעיקר מצות עשה להזכיר יצ"מ הוא חלק מהמצוה של כל השנה ולזה יוצא בק"ש או דקידוש היום כמ"ש הרי"ף ז"ל אלא בליל פסח הוא המצוה להרבות בסיפור ואין זה מצוה בפני עצמה לחייב ברכה עליה, והוא כעין הידור מצוה בחנוכה וכיוצא בו.

ולהוציא מזה בא בעל ההגדה ודייק ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים וכו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה לספר הרי זה משובח כלומר שהוא הוא עיקר המצוה וכל המרבה הוא הידור מצוה וכדעת שאר פוסקים דחשבו במ"ע.

א"י דאדרבה הבעל הגדה ס"ל כרבינו בה"ג דליכא מ"ע בפני עצמה אלא הוא חלק ממצות עשה דיצ"מ דבכל יום אלא היום מצוה לרבות ולכן סיים ואפי' כלנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספרביצ"מ והוא מצוה בכל יום בשנה, ובליל פסח יש עוד מצוה שהוא כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכיון דלא הוי אלא גדר של משובח אין צריך לברך, ומובן בזה ההמשך שמביא מעשה ברבי' אליעזר ורבי יהושע וכו' כלומר שהם קיימו הסיפור בכל המרבה לספר, ובזה מובן נמי ההמשך עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ולכאורה מאי קמ"ל בזה ולהנ"ל נראה דכיון דהם עסקו בכל המרבה לספר שהוא רק ענף מהמצוה לכל היותר וכמו הנענועים בד' מינים ולכן אמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית שהוא מ"ע גמורה ולא הידור מצוה ובפרט דשם איכא נמי יצ"מ שהוא עיקר המצוה.

איברא דנראה דהתלמידים לכאורה ראו שרבותיהם ס"ל דהוא רק הידור מצוה ולא עיקר מצוה ע"כ משום דס"ל דכל לילה יש מצוה להזכיר יצ"מ אבל באמת הם ס"ל דבלילה ליכא מצוה להזכיר וא"כ ליל פסח הוא מצוה בפני עצמה ובק"ש בשחרית מצוה של כל יום ולא בלילה ולכן באו ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית כלומר שרק ביום יש מצוה להזכיר וא"כ מצות ליל פסח נמי יש מצוה בסיפור עיקר המצוה מה שא"כ בשאר לילות.

ובזה יש להבין נמי סמיכות א"ר אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו' וביאור דראב"ע ס"ל דעיקר מצות יצ"מ להזכיר בכל לילה ולילה ולאו דוקא ליל פסח וחכמים אומרים דעיקר זכירת יצ"מ הוא ביום ובליל פסח הוא מצוה מיוחדת לליל פסח ולא זכה את החכמים עד שדרשה בן זומא למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וא"כ גם בלילות איכא מ"ע להזכיר יצ"מ וליל פסח בכלל האי הזכרה א"כ ליכא בליל פסח חידוש אלא ריבוי הסיפור וק"ל.

ואפי' כלנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכו' מעשה וכו', ולכאורה מה זה שכפל מצוה עלינו לספר סגי אלו כתב ואפילו כלנו חכמים וכו' מצוה לספר ושפיר ידעינן ודאי דקאי עלינו, וי"ל הרמז בזה דהנה ידוע דהתלמיד במקום רב אל ידבר וכן קטן לפני גדול לא ידבר )יו"ד סי' רמ"ב סע' ל"א( וא"כ הי' אפשר דגם ביציאת מצרים במקום גדולים אין מצוה לספר ביציאת מצרים אלא לגדולים ולא לקטנים כמוני, וא"כ הכי פירושו ואפי' כלנו חכמים וכו' כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביצ"מ ודקאמר עלינו דאם שאנחנו אינם ראוים לעמוד במקום גדולים ואפ"ה דבר מצוה שאני ולזה מביא מעשה שבאו תלמידיהם להראות שבמקום מצוה התלמוד יכול לומר במקום רב דאני ואתה חייבים בכבודו.

א"י לפמ"ש במשנה (אבות פ"א מי"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, וא"כ הגדול בין החכמים יפה לו נמי השתיקה שעי"ז שומע מאחרים מה שלא ידע, וכמאמר החכם יפה להיות המנוצח מהנוצח שהמנוצח למד מה שלא ידע (עיין ס"ח סי' קמ"ב וסי' רפ"ט ס"ג ובס' אורחות חיים להרא"ש אות ק"ו ועיין דרך ישרה שם) וקאמר דבסיפור יצ"מ אינו כן אלא כל המרבה לספר ואינו שותק ה"ז משובח.

אפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מצוה עלנו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח. לשון אפילו צ"ב דכי ס"ד דמשום שהוא חכם פטור ממצות, וכעת נראה בהקדם הירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) ר"י בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין ר"י אמרה על גרמי' כגון אנו שאין אנו עוסקים בת"ת אפילו לתפלה אנו מפסיקין ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב וכו' שהלומד שלא לעשות נח לו שלא נברא וכו' טעמי' רשב"י זה שינון וזה שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון, ופי' הפנ"מ משום דמצות ק"ש שינון ודיבור הוא ואין מבטלין דיבור הלימוד מפני לימוד אחר יעו"ש (ועיין מ"ש בשו"ת משנ"ה ח"ג סי' קצ"ו).

הכלל היוצא מזה דמי שתורתו אומנתו אין דוחין לימודו משום לימוד ודיבור אחר ולפ"ז הכ"נ לענין סיפור יציאת מצרים הי' אפ"ל שלא ידחה הלימוד מפני הגדה וסיפור כמו שמצינו בירושלמי הנ"ל בק"ש ותפלה, ועכ"פ אפילו אם יספרו לא יספרו רק ראשי פסוקים בקיצור וברמזים, וע"ז אמר ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מ"מ מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח.

ומה מאד אתי על נכון מעשה שמביא אח"כ עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, והקושיא מפורסמת וכי לא ידעו רבותיהם זמן ק"ש, ולהנ"ל יבואר דהם ס"ל כהירושלמי וכיון שהי' תורתן אומנתם כרשב"י היו תמיד פטורין מק"ש דאין דוחין שינון מפני שינון, אבל זה דוקא תורה דוחה ק"ש אבל מפני סיפור יצ"מ אין דוחין ק"ש, נמצא דעכשיו נתחייבו בק"ש. וז"ש מעשה בר"א ור"י וכו' שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה נמצא דבאותו הלילה כבר לא היתה תורתן אומנתם לענין שיהיו פטורים מק"ש דסיפור יצ"מ הוא מצוה ונתחייבו בה ולכן באו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ולכן רמזו דוקא ק"ש של שחרית דבק"ש של ערבית עדיין לא נתחייבו כיון שאז לא ביטלו עדיין מת"ת למצוה אחרת, והחכמים עצמם סברו דגם סיפור יצ"מ בכלל תורה הוא ופטורים אפי' מק"ש של שחרית והבן.

א"י דהרי אמרו ז"ל (פאה פ"א מ"א) ותלמוד תורה כנגד כלם, והגם שמבואר בירושלמי ריש מכות דרשב"י וחביריו נמי מחוייבים לקיים מצוה אע"פ שתורתם אומנותם (ועי' ש"ס דילן פ"ק דשבת שחולק ע"ז) מ"מ י"ל דדי שיקיים רק בהכרח מה שנצטווה לא פחות ולא יותר, וא"כ כאן הגם דנימא דאיכא מצוה לספר אפילו לת"ח מ"מ ס"ד דלא ירבה בספורים שמבטל עי"ז לימוד התורה וע"ז מסיים וכל המרבה לספר הרי זה משובח.

וע"ז מייתי ראי' מעשה רב ר"א ור"י ור"ע ור"ט שהיו מסובין ב"ב והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהן ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית כלומר קיום מצוה אחרת אבל בשביל לימוד ת"ת גרידא לא היו פוסקים.

א"י דר"א בן עזרי' פליג על ר"ע סוף פ' ע"פ (ק"כ ע"ב) בהך דינא דסוף זמן אכילת פסח וס"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות, א"כ לדעתו ודאי דמצות סיפור נמי אינו אלא עד חצות ומ"מ המרבה לספר אפילו לאחר הזמן נמי איכא מצוה ושבח, וכמו לר"ע דמצותו עד שיעלה עמוד השחר, שהרי מעזה זה אירע בבני ברק עירו של ר"ע שסובר כל הלילה זמנו ואפ"ה הרבו לספר עד שהגיע זמן ק"ש של שחרית, ולכן לאחר שסיים וכל המרבה לספר הרי זה משובח מביא ראי' מב' שיטות דאפילו לאחר שיגמר אכילת פסח למר כדאית ולמר כדאית ליה אכתי יש מצוה דכל המרבה לספר הרי זה משובח.

א"י לפמ"ש שלהי נזיר (ס"ו ע"ב) אי גדול העונה יותר מן המברך או גדול המברך יותר מן העונה והרי גם כאן צריך לספר וצריך לשמוע וממילא בעינן מספרין ושומעין והס"ד שיש מצוה גם בשמיעה וגדול השומע מן המספר כדין בכל ברכות וקאמר דכאן כל המרבה לספר הרי זה משובח ולא השומע והבן. וע"ז אתי מעשה בר"א כו' שכולם היו מספרין אף דידוע לן כללא דתרי קלא לא משתמע אך איידי דחביבא יהבי דעתייהו. עוד י"ל לפ"מ דקיי"ל מי שלמד כל התורה כולה אינו חייב עוד בוהגית בו יומם ולילה ודי לו במה שלומד שלא ישכח כמ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת) וא"כ היה אפשר לטעות דסיפור יציאת מצרים נמי כעין לימוד הוא והוה ליה דין לימוד התורה דאדם חכם שיודע כל פטור ולזה משמיענו אפילו כלנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר דזה מצוה בפני עצמו הוא וכל המרבה לספר הרי זה משובח.

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הר"ז משובח וכו' נראה לפ"מ שאמרו ז"ל אמר רב אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזא (ב"ר פ' י"א ורש"י כ"ד מ"ב) והטעם נראה לפי שמפרסם בה ניסי ה' ואמונה בו כי ראשית חכמה יראת ה' והעבד סיפר מה שעשה הקב"ה עם אברהם ובנו וקפיצת הארץ ועוד עד שאפילו לבן ובתואל האמינו בה' ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר וגו' לפי שהסיפור ביראת שמים יורד לחדרי בטן ועושה רושם בלב השומע יותר מהלומד תורה וע"ז אמרו ראשית חכמה יראת ה' ויש לאדם לקנות עצמו מעלת הצדיקים בזה יותר מלימוד תורה בלי יראת שמים.

וז"ל הר"ן בדרשותיו דרוש הששי במעלת הצדיקים שכתב וז"ל. וכי יתפתה האדם ויאמר לא יוכל להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלימות. נשיבהו ונאמר אין ספק "שתלמוד תורה שכרו גדול מאד" עד שאמרו רז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) ויתר הקב"ה על עבודה זרה וג"ע ושפ"ד ולא ויתר על ביטול תורה וכו' ואעפ"כ רואה [אני] בדברי רז"ל "שמי שמוסר גופו ונפשו להש"י וחושק בעבודתו ישיג מדרגה גדולה יותר ממי שיהיה בתכלית החכמה" אמרינן בברכות (כ' ע"א) מ"ש קמאי דמיתרחיש להו ניסא ומ"ש בתראי דלא מתרחיש להוא ניסא אי משום תנויי וכו' (בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכו' ואלו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מיטרא ואנן קא מצערן נפשין ומצוח קא צוחין ולית דמשגח בן א"ל קמאי הוה קא מסרי נפשייהו אקידוש השם אנן לא מסרינן נפשין אקדש"ה) והיתה התשובה אלא רחמנא ליבא בעי. הנה בארו כי אין עיקר המדרגה "החכמה" אבל הכונה השלמה במעשים הטובים כי המעשים הטובים אין תכלית כוונתם שיעשום הדברים אבל כוונת הלב בהם, וראו ענין הכוונה מה הוא כי מי שכוונותיו דבקות בהשי"ת גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעיניני העסקים והקנינים הוא עובד הש"י עבודה גמורה ומי שאין כוונתו דבקה בש"י גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. שהרי כיוצא בזה אמר הנביא בפיו ובשפתיו כבדונו ולבו רחק ממני (ישעי' כ"ט י"ג) ונאמר קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמי' י"ב ב') כי אין העקר מעשה המצות והקשת השפתים אבל אחרי כוונת הלב הן הן הדברים, ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה (מס' ע"ז) והטעם בזה כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעקרי המצות ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה אבל בכונה גמורה וזה עקר המצות ותכליתם השלם כי מי שהושלם על דרך זה בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמונות הטובות וגם בעסקים ההמוניים לפי שהושם תכליתם עבודת הש"י לא זולתה.

וזה הדבר שמטעה ההמון וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות "כי ההמוני", כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם, כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה ואמרו רז"ל ויותר יעקב לבדו שנשתייר על פכים קטנים וכשההמוני רואה זה אומר בלבו הנני רואה החסידים עם כל חסידותם משתדלים בעניני העולם אעשה כן גם אני ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות כי הם אינן רואים רק חיצוניות הדברים לא פנימיותם כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי ויתר האנשים תכליתם ללא דבר.

והמשיל הדבר עוד לאחד החכמים ששאל למה לא יכירו ההמון בין הרופא הטוב והרע, והשיב בזה מפני שאותן הדברים בעצמן שמתעסק בהן הרופא הטוב מתעסק בהן הרופא הרע כי כמו שהרופא הטוב מתעסק במשקים ומרקחות ומשיחות ואבקים כן הרופא הסכל משתמש בהם ומתעסק באותן הדברים עצמן אלא שהרופא החכם עושה בכונה ודבר בעתו והסכל עושה בלא כונה ובלא עת כן עניני המצות אצל ההמוניים בשוה החסיד וההומוני מתעסקים בהם אף הטובים כל ענינם עבודה שלימה מפני הכונה השלמה בהם והאחרים גם כשעובדים את השם יתברך אין עבודתם שלמה כי הכוונה היא עקר במצות וכן בעבירות ע"ש באריכות. וכתב עוד וז"ל ואמנם יתאמת שמי שישען עליו באמת להיות נכנס בעובי הקורה בעבודתו וכל מה שיעשה המעשה יותר רחוק מהטבע יורה על היותו נשען על השם ית' באמת. והמעשה היותר גדול והיותר רחוק מהטבע הוא מעשה אברהם אבינו ע"ה בעקידת יצחק כי לא היה נמשך לו עונש כלל אם לא יעקדנו כי לא צוהו השי"ת בזה והנה הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע וזהו לשון הכתוב קח נא את בנך וגו' וכבר נודע שזה הציווי קח נא אינו שנצטוה ליקח אלא לשון בקשה שהראה לו שייטב לו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד את בנו ולו היה אברהם משיבו "הן לי לא נתתה זרע" כי אם זה והבטחתני בו ואיך אעשה זה לא נחשב לו עון ולא ישגיהו עונש מזה ואעפ"כ לגודל אהבתו את השי"ת מצא את לבבו לעשות חפץ השי"ת אע"פ שאילו לא עשאו לא היה מגיעו עונש כלל וזה ענין העקדה וסודו ע"ש באריכות.

והכ"נ יחשוב האדם שאין לבטל הזמן ולספר ביציאת מצרים שזה מחסרו מלימוד התורה ותלמוד תורה כנגד כולם (ונראה דזה היתה טענת התלמידים שבאו ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית שלכאורה זה באמת פלא האיך העיזו לפני גדולי הדור להורות הוראה בפניהם ואטו הם לא ידעו ובחשיכה יתהלכו שהגיע זמן ק"ש ולהנ"ל י"ל שהרי קיי"ל המורה הוראה בפני רבנו חייב מיתה ומיהו לאפרושי מאיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב וצריך לומר לו כך כתיב בתורה והכ"נ הם ס"ל דגדול הלימוד ממעשיות שהיו מספרים ולכן אמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית לאפרושי מאיסורא והבן) ולכן מביא מעשה מהני גדולים ר"א ור"ע וראב"ע ור"י ור"ט שהיו מספרין ביצ"מ כל אותו הלילה כי לפרסם נסי ה' גדול מכל עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית כי לצדיקים בשיחות יש כוונות גדולות וזה סוד שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד מפני הכוונה השלמה שבהם כידוע מכמה צדיקי אמת שלבשו הרוחניות בשיחת חולין והתלמידים שלא הבינו כל זה באו ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית ואטו הם לא ידעו אלא שלא רצו להפסיק מסיפור יצ"מ שהיה אצלם בבחינת יפה שיחתן של עבדי אבות וכנ"ל.

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח נראה לומר בדרך צחות דכל המרבה לספר קאי אבן א"י בחו"ל שהוא כבר קיים את הספור בליל ראשון אבל משתתף עם בני חו"ל ומספר ביציאת מצרים גם בליל יו"ט של גלויות ואומר כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח.

וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח, מעשה בראב"ע וכו'. נראה לפרש הסמיכות לפמ"ש בגמ' (ב"ב ק"ל ע"ב) ת"ר אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה, ועיין ברשב"ם שם באריכות, ולפ"ז י"ל הכ"נ הגם שאמרו וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח ומ"מ אפשר דלמעשה לימוד התורה עדיף והוא מבטל זמן מלימוד התורה ע"י סיפורי מעשיות של יצ"מ ולכן סמך מיד מעשה מר"א ור"י ור"ע ור"ט להראות שהם עשו כן הלכה למעשה וממילא כן ראוי לעשות.

: ספר הגדה של פסח משנה הלכות 1

המשך/אחורה אבג הבא

המשך/אחורה אבג הבא

הבא

הבא