: ספר משנה הלכות חלק יז סימן לא

הקודם הבא

סימן לא

אי מותר לגר להתייחד עם אמו בתו ואחותו

ב' לסדר לעברך בברית התשנ"ט, ברוקלין נ"י יצו"א

בימי הרחמים יתן בעל הרחמים חיים חן וחסד לכבוד האי גברא רבה ויקירא ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם, צדיק תמים, ראש בשמים, מגדולי הפוסקים והמשיבים, כג"ת מוהר"ר יחזקאל ראטה שליט"א גאבד"ק קארלסבורג יצ"ו, ברוקלין נ"י.

אחדשכ"ג בידידות נאמנה, בבואי הביתה מארצינו הקדושה מצאתי על שולחני מתנתא דתורה ספרא דמר שו"ת עמק התשובה ח"ג ותשוח"ח לו, ושטו עיני בסי' צ"ו סל"ג בדבר השאלה בגוי שנתגייר הוא ואשתו ובניו וקיי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר אפילו באמו מה"ת אלא שחכמים גזרו ע"ז שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה (יבמות כ"ב ע"א), א"כ מה דינו לגבי יחוד עם אמו בתו ואחותו, אי נימא דאסור לו להתייחד עמה שהרי אמו שילדתו אינה אמו מדינא וגם אביו שילדו לאו אביו הוא וא"כ אמו לאחר הגירות דינה כאשת איש דעלמא שאסור לו להתייחד עמה, ואם היא פנויה אסור ביחוד עמה כפנויה דעלמא או כשניות דרבנן, או דנימא דלענין יחוד לא אמרינן כקטן שנולד דמי שתלוי בקירוב הדעת ואינו מתאוה לה דמה"ט ישראל מותר להתייחד באחותו וא"כ ה"ה הגר. ומעכ"ג כתב דלגבי דין דעריות תלוי במציאות הבן ולא בדין הבן, וכעין הא דקיי"ל דגר שקיים פ"ו בבנים שהוליד בגיותו, הגם דלדינא הו"ל כקטן שנולד מ"מ לענין פ"ו נחשבו כבניו, והביא ראיות לזה מיצחק וישמעאל ומישראל הבא על השפחה דהולד כמוה ומ"מ במציאות הוא בנו וכמ"ש ולישמעאל שמעתיך כי זרעך הוא והאריך בזה.

ולפענ"ד הן אמת דאפשר להביא ראיה לדבריו מגמ' סנהדרין (דף ק"ג ע"ב) אמון בא על אמו שנאמר כי הוא אמון הרבה אשמה, שבא על אמו, אמרה לו אמו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם א"ל כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי, ופרש"י מקום שאדם יוצא ממנו שבע הוא ממנו ואינו מתאוה להנאת אותו מקום. ובזוהר פ' ויצא (דף קנ"ד ע"ב) וירא ה' כי שנואה לאה, מהכא דסאני בר נש עריין דאמיה (ואחתית) ויתיחד בר נש עם אמיה בכל אתר ולא יחשש והא אתערו בן מתיחד עם אמו ע"כ, ולפ"ז כיון דלמקום שאדם יוצא ממנו אינו מתאוה, ולפי הזוה"ק אדרבה מאוס הוא לו, א"כ ה"נ בגר שנתגייר לענין יחוד נוכל לומר דמאיס ליה ומותר להתייחד עם אמו, שהרי איסור יחוד הוא משום דנפשו של אדם חמדתן וממקום שיצא אין לו הנאה ואינו חומדו, ולזה אין נפ"מ בין ישראל לעמים שהמציאות כן הוא, וא"כ גם הגר יהא מותר ביחוד עם אמו עכ"פ.

אלא דדא גופה צ"ב שהרי בגמ' סנהדרין (דף ס"ד ע"א) אמרו על אנשי כנה"ג ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול בייא בייא היינו האי דאחרביה לביתא וכו' ונתנו להם יצרא דע"ז ושדיוהו בדודא דאברא, אמרו הואיל ועת רצון נתפלל נמי איצרא דעבירה ואימסור בידייהו, אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא, כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ליה לאיניש בקריבתה, ופירש"י אהני ביה הך תקנתא פורתא דלא איגרי בקריבתה באמו ובאחותו, וכ"כ רש"י בקדושין דף פ"א ע"ב (ד"ה ודר) וז"ל ודר עם אמו או עם בתו דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה וכו' ע"כ. ומפירש"י מבואר דבאמת היה יצה"ר מיגרי בקרובים ואמו בכללם, ואנשי כנה"ג הוא דאהני להו, ומאי האי דקאמרה אמו של אמון שקדמה לאנשי כנה"ג כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת.

ותגדל התימה לפמ"ש המהרש"א ז"ל בח"א יומא דף ס"ט ע"ב דהא דאהני אנשי כנה"ג להיצה"ר דלא מיגרי בקרובים, היינו שבטלו אותו קצת דלא מיגרי איניש טפי בקרובים, ומיהו ודאי דמיגרי נמי השתא בקרובים כמו באחרים כמ"ש לענין יחוד עם בתו ע"ש, ומבואר דקודם לזה הי' מתגרה בקרובים אף יותר מבשאר בנ"א והם בטלוהו שלא יתגרה יותר. והמקנה קידושין שם ברש"י הנ"ל כתב והיותר נראה בדברי רש"י ז"ל שפירש כן אהא דקאמר ודר עם אמו דהיינו קירוב טפי מייחוד דמותר באמו ובתו דוקא כמו שהתירו באמו ובתו שישן הוא בכסותו ואמו בכסותה אף שזה אסור מן התורה מקרא דלא תקרבו לגלות ערוה כדאיתא בפרק קמא דשבת דף י"ג ע"א ולא מצינו היתר באמו או בתו, לכך פירש"י ז"ל דהקילו באלו משום דאהני אנשי כנה"ג דנקרינהו לעינים ע"כ, ומדבריו נראה נמי דמה שכחלינהו לעיניה היינו לענין הקרובה היתירה דמותר באמו כמו לישן עמה בקירוב בשר והאב עם בתו, וזה לכאורה כדעת המהרש"א שסיים כמ"ש לענין יחוד עם בתו ודו"ק. (ועי' בעזר מקודש אה"ע רסי' כ"ב שהבין ד' המהרש"א אליבא דשמואל ודלא כהלכתא, ולפמ"ש א"ש). ולפ"ז מבואר דלפני אנכה"ג היה הגירוי בקרובים אפי' יותר מבאחרים, ואחרי אנשי כנה"ג מיגרי נמי בקרובים כמו באחרים, וקשיא מאמו של אמון.

איברא מקרא מלא הוא (בראשית לו, כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר, ופרש"י ואיה וענה וי"ו יתרה והוא כמו איה וענה, הוא ענה האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה ע"כ, והוא בגמ' פסחים נ"ד ע"א וב"ב קט"ו ע"ב, ולמה לא העירו בגמ' מההיא דאמון שאמרה לו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם. ובדה"י (ב' ל"ו ח') ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה וגו' פירש"י שבא על אמו, ובגמ' ברכות דף נ"ו ע"ב א"ל ההוא מינא לרבי ישמעאל ראיתי בחלומי שאני משקה שמן לזיתים, א"ל שבא על אמו. ועכ"פ א"א ללמוד שאין תאוה לאם ממ"ש כלום יש הנאה ממקום שיצאת משם, שהרי דבר זה סתראי נינהו כאמור.

שי' האגר"מ דמצד הטבע ליכא תאוה לקרובים ושהדין לא שינה ענין הטבעי

ב] וידידי הרהגה"צ מוהרח"ל כ"ץ שליט"א גאב"ד סערדאהעלי העיר לי מתשו' אגרות משה אה"ע ח"ד סי' ס"ד שכבר דן בזה ועיינתי שם וראיתי שהעלה בפשיטות במשפחה שנתגיירה כולה דליכא איסור יחוד לא באב ובת ולא באם ובנה ולא באח ואחות, ואע"פ שמדינא לא נחשבו כקרובים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו שום קורבא לא לשאר האם ולא לשאר האב, מ"מ לגבי יחוד עמהם מסתבר שזה ענין של טבע והדין לא סילק ענין הטבעי והאריך שם בסברא לפרש וליישב דבריו.

והגם שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ מחמת ידידות יתירה שהיה לנו אדון בקרקע דמה שכתב דמצד הטבע ליכא תקיפת יצר לאמו ובתו לפענ"ד צ"ע, דהרי קמן דאלמלא נקרוהו לעיניו הי' מתגרה גם בקרובים, הרי דע"פ הטבע כן יש גירוי לקרובים, ואמו ובתו ואחותו בכלל זה כמ"ש רש"י בהדיא, ואע"פ דאהני להו אנשי כנה"ג דלא ליגרי השתא בקרובים וכעת הוי ענין טבעי, מ"מ לא מיבעיא להמהרש"א דס"ל דגם השתא איכא גירוי בקרובים לא פחות כמו באחריני א"כ הרי דמצד הטבע אכן יש תקיפת יצר לאמו בתו ואחותו, ומה שהתירו להתייחד עמהם אין ראיה שנתיר בגר כיון שעפ"י דין אינו קרוב להם, ומצד הטבע יש גירוי, אלא אפי' אם לא נפרש כהמהרש"א ונאמר דהשתא הועילו אנכה"ג דלא מיגרי בקרובים כלל, ונעשה כעת ענין טבעי, מ"מ אכתי אינו ראיה לגר, דאנכה"ג אהני לקרובים והם אינם קרובים זה לזה, והרי כל ענין הטבע שאינו מיגרי השתא בקרובים הוא רק מצד שכחלינהו אנכה"ג לעיניה, ועכשיו שאינו קרוב להם מאן יימר דלא מיגרי בהו מהשתא.

ואע"פ דאנשי כנה"ג אהני לכל העולם ואפי' לנכרים, דהא בהנך ג' ימים דחבשוהו אפי' התרנגולים לא היה מולידים וה"נ שאר בני אדם לא היו מולידים באלו הימים, וכן אמר להם הנביא שאם יהרגו אותו אז כל העולם כולו יחרב, וא"כ גם לנכרים אהני להו דלא ליגרי בקרובים, וכ"כ באגר"מ שם, מ"מ אחרי שנתגייר גרע בזה, שהוסר ממנו דין קרוב, דאילו בגיותו היה לו דין קרוב לקרוביו שהגוי אסור באמו, ויש פלוגתא גדולה איזה עריות נאסר לבני נח מצד קורבה, ובסנהדרין נ"ח ע"ב נחלקו אי אסור בבתו, ועכ"פ יש קרובים האסורים לבני נח, ואהני להו אנשי כנה"ג דלא ליגרי בהו, אבל גר שנתגייר אין לו דין קורבה לאמו ולשאר קרוביו ולא אהני ליה מידי.

ותו דאפי' להאגר"מ שאין גירוי לקרובים מצד טבע העולם, מ"מ השתא שאינו קרוב להם יתכן שכן יש גירוי, והרי אמרו בסוכה (דף נ"ב ע"א) שהיצה"ר מניח את כל האומות ומתגרה בשונאיהם של ישראל, ואמר אביי ובת"ח יותר מכולם, ועוד אמרו שם דאביי תלא נפשיה ומצטער על שראה פשוטי עם שגברו על יצרם ואמר על עצמו שאם הי' שונאו מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקמי נפשיה, ואתא ההוא סבא ותנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וא"כ אין לזה שייכות עם הטבע כי היצה"ר מתגרה באדם נגד הטבע, וא"כ ה"ה בזה דאע"פ שחק נתן השי"ת בטבע העולם שלא יתגרה היצר בקרובים, מ"מ בגר שנפקע ממנו דין קורבא אולי יש גירוי, ומי יעלה לנו השמימה וישמיענו אותה.

ואין לומר דהא גם לפני תקנת אנשי כנה"ג היה מותר היחוד באמו ובתו, ואע"ג דהיה גירוי להם, ולהמהרש"א היה הגירוי בהם עוד יותר מלאחריני, ועכ"ז לא נאסרו ביחוד, וא"כ ה"ה יהא הגר מותר ביחוד אמו ובתו עכ"פ, זה אינו, דהא מקרא דכי יסיתך וגו' ילפינן שמותר היחוד באמו ומשו"ה לא אסרוהו אע"פ שיש גירוי, אבל בגר שמה"ת אינו אמו ודאי לא עליו דברה הכתוב וז"פ.

ראיה מבנות לוט ודחיית הראיה

ב] ועוד כתב באגר"מ וז"ל ומשמע שגם לבתו ליכא תאוה דהא הוצרכו בנות לוט להשקות לאביהן יין כדי שיבעל אותן ולא אמרו לו שרוצות שיבא עליהן שלכאורה כיון שהוא דבר מותר איזה גנאי היה בזה, ומוכרחין לומר דהוא מחמת שהיא זנות בלא תאוה שלא היה רוצה אם לא היו משקין לו יין ומטעם זה ליכא איסור ייחוד, אלא דקשה ליה לשון רש"י שם ד"ה ודר עם אמו או עם בתו דלא תקיף יצריה עלייהו דאהני ביה אנשי כנה"ג דלא מיגרי בקרובתא מכי כחלינהו לעיניה, וקשה ליה דכיון דליכא שום תאוה טבעית ולא יצרא גם לפני אנשי כנה"ג לא תקיף יצריה, ולכן כתב למחוק מפרש"י הד"ה ודר עם אמו או עם בתו, ועשה הקטע כולו המשך לד"ה מתייחד עם אחותו, וסיים ואף שהועתק כן גם בלשון רש"י על הרי"ף וגם בר"ן, מ"מ ברור שהוא טעות דהא עם אמו מפורש בקרא שמותר להתייחד ומוכרחין לומר דבעצם מצד הטבע לא היה יצרא להאם, וגם ברש"י סנהדרין ס"ד שכתב אהני ביה הך תקנתא פורתא דלא ליגרי בקריבתה באמו ובאחותו הוא ט"ס וצריך למחוק תיבת באמו ולגרוס רק דלא ליגרי בקריבתה באחותו, וכיון שגם בתו מותרת אף לדור עם אביה בקביעות תמיד מוכרח שגם לבתו לא הי' בעצם יצרא מצד הטבע וכדחזינן מבנותיו של לוט, ולא הוצרכו לעובדא דכנה"ג רק לאחותו וכדומה שהם גם אחות אביו ואחות אמו ע"ש.

ואשתומם כשעה חדא שאם הוקשה לו קושיא עד כמה נמחוק וניזיל, גם כי לפענ"ד מה שנסתייע מהא שהוצרכו בנות לוט להשקות לאביהן יין כדי שיבעל אותן ולא אמרו שרוצות שיבא עליהן אף שעצם המעשה דהשתדלו לשכב עם אביהם היה דבר טוב ורצוי ונתן להם השי"ת שכר גדול וכו', וכתב דמוכרחין לומר דהוא מחמת שהוא זנות בלא תאוה שלא הי' רוצה לוט אם לא היו משקין לו יין וכו', והוא פלא גדול שלרגע נעלמה מעיניו הבדולחים גמרא מפורשת (נזיר דף כ"ג ע"א) מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל ללוט ושתי בנותיו עמו הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם, ופריך ודלמא הוא נמי לשם מצוה איכוין, ומשני אמר ר' יוחנן כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר וכו', תנא משום רבי יוסי בר רב חוני למה נקוד על וי"ו דובקומה של בכירה לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע, ופריך ומאי הו"ל למיעבד מאי דהוה הוה נפ"מ דלפניא אחרינא לא איבעיא למישתי חמרא ע"כ.

ועיין תוס' שם ד"ה ודלמא איהו נמי לש"ש מכוון, שלא מצינו בו שהיה שטוף בזימה, ומשני אדרבה שטוף היה שנאמר וישא לוט וכל הפסוק דרשינן לעבירה ע"כ, הנה מבואר שגם בבנותיו לשם זנות נתכוון, וכיון ששתה גם בליל השני ולא נזהר ממה שעבר עליו אתמול ע"כ שלהוט אחר זנות הי' עם בנותיו, וזה דלא כהגרמ"פ ז"ל שבבתו ליכא יצה"ר מטבע העולם ואשר על כן לא בקשו ממנו לבא עליהם, וזה ברור.

גם בעיקר הסברא שהקשה הגאון ז"ל דלמה להו לבנות לוט להשקות אביהן יין היו להם לבקש הימנו שיבא עליהן, ומינה יצא לדייק דלבתו ליכא תאוה כיון דלא הי' שם איסור, לאחר הסליחה הוא קושית התוס' שם נזיר הנ"ל ד"ה ללוט ושתי בנותיו הוא שנתכוין לעבירה ופושעים יכשלו בם וז"ל, והיינו כמ"ד בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ח ע"ב) עו"כ אסור בבתו ואפי' למ"ד מותר כבר פירשו האומות עצמן מעריות ע"כ, וכ"ה בפי' הרא"ש שם וז"ל, הוא שנתכוון לשם עבירה כמ"ד ביבמות גוי אסור בבתו, ואפי' למ"ד מותר מדור המבול ואילך גדרו עליהם גדר עתה ופרשו מרוב העריות, והוסיף הרא"ש עוד וז"ל שהרי אם לא פירשו לא היו צריכים להשקותו יין, הרי שהרגישו התוס' והרא"ש ז"ל בהא למה היו צריכים להשקותו יין ולא בקשו ממנו לבא עליהן ותי' משום האיסור שבה, ולא מטעם שאין בו יצה"ר.

גם הרמב"ן עה"ת (בראשית י"ט ל"ב) כתב וטעם ונחיה וגו' והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן כי ב"נ מותר בבתו או שהי' הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד ע"כ, ואם כדעת הגרמ"פ ז"ל שהם עשו כן מטעם שלא היה לו יצה"ר למה מגנים אותו מאד אדרבה היה להם לשבחו שהי' ממאס בהם אילו הי' יודע, וזה פשוט מאד. ובגמ' עוד שם דרש רבא מאי דכתיב אח נפשע מקרית עוז זה לוט ומדינים כבריח ארמון וכו', ואמר שם ל'תאוה' יבקש נרדף זה לוט ובכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הנה דכל דרכיו לתאוה היו ולדבר עבירה.

בראשונים מבואר שיש תאוה לקרובים

ג] והנה בספורנו פ' אחרי (ויקרא י"ח ו') כתב עה"פ איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, הנה תולדות ההוה משאר בשר בהיות אז הפועל והמתפעל קרובים במזג ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת כמו שקרה בתולדות משה ואהרן ומרים, מעמרם ויוכבד דודתו, וכמו שאמרו ז"ל על נשואי בת אחותו, וזה יצדק כאשר יהיה הפועל והמתפעל מכוונים להפיק רצון קונם בלבד, אפס כי זה יקרה על המעט, כי אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי או ברובו בזה הוא שיהיו מכוונים להתענוג בלבד כאמרו הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וההרהור והתענוג בו רב מאד הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי אסור ירבה ההרהור והחבור ביניהם להתענוג בלבד ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה וכו', ובכן אסרה תורה בשאר בשר כל יוצא ירך והקרובים לזה הקו במדרגה אחת עכ"ל.

אך הרמב"ן שם כתב וז"ל טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש, והרב אמר במורה הנבוכים כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן, וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים, ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נ"ח ע"ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה. ואין בידינו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו עכ"ל הרמב"ן.

והנה הרואה יראה דכל הני ראשונים לא הזכירו על שפתם שיש ניגוד טבעי נגד הקרובים, אלא אדרבה מטעם שהם קרובים בטבע ובמיזוג ויעברו הגבולים שלא לשם שמים הוא שאסרם התורה, ולא יעלה על זכרון פיהם הקדוש דאם ממאס בבנה ואב בבתו, ואדרבה אמרו שזה טעם כל העריות, גם הרמב"ן ז"ל שחלק על טעם הראשונים וכתב שהוא מגזירת הכתוב לא גינה טעם שלהם ואדרבה חיזק טעם שלהם שאין לאדם נישואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול וכו'.

ישוב הסתירה מאמון לענה

ד] ומה שסמך האגר"מ על מ"ש אמו של אמון כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם, כבר הראיתי לדעת שהדבר נסתר מכמה מקומות מגמ' וראשונים הנ"ל והדבר צ"ע. ולפענ"ד אפ"ל דמה שאמרה כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם, הגם שבטבע אכן יש הנאה כנ"ל מ"מ הכוונה דבישראל אחר שכבר אסרה תורה למדו למאס מקום שיצאו משם שוב אינו נהנה, וקצת ראי' ממאכלות אסורות שאמרו בבכורות דף ל"ז ע"א ואיפסק בש"ע חו"מ סי' רל"ד השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים, והטעם דנפשו של אדם חותה מאיסורים וכשנודע לו שאכל איסור מצטער וחסרונו גדול מהנאתו שהי' לו בשעת אכילה, וכן דין כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה, וכן בשקצים ורמשים ודגים הטמאים לנו שנפש ישראל קוצה בהם ואילו הגוים אוכלים אותם ומתאוין להם, ולפ"ז אפ"ל דגם הא שמואס אדם במקום שיצא משם היינו דוקא בישראל שיודע איסור הבא על אמו מיום הולדו והוא מתרחק מזה וממאס במקום שיצא משם ושפיר אמרינן דאין לו הנאה, וזה שאמרה לו וכי יש לך הנאה וכו' כדרך שאמרו שאדם חותה מאיסורין ואינו נהנה, אבל בעכו"ם שטופי זימה אינו ממאס בה ואדרבה מצוי' לו וכעין שאמרו בשפחה (גיטין י"ג ע"א) שכיחא ליה ופריצא ליה.

אח"כ מצאתי בפיהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ"ז מ"ד וז"ל מותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד, ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם, וכבר ביארנו כל דיני היחוד בפרק אחרון מקידושין. ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם, כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו שנאוי עד מאד ואסור, אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה, אבל עם כל זה אסור הוא עכ"ל. הרי מפורש "שטבע בעלי התורה" דוקא לא תתאוה לקרובים, וזה כמו שכתבתי בס"ד.

הגר טבעו משתנה

ה] וגם בעיקר ההנחה של האגר"מ ז"ל דאע"פ שמן הדין הרי הוא כקטן שנולד מ"מ הדין לא סילק ענין הטבעי יש לעיין טובא, דבקידושין דף ס"ב ע"ב אמרו אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך ה"נ דהוו קידושין ומשני הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, ועיין תוס' ר"י הזקן בשם הר"ש שכשנשתחררה היא בריה אחרת שאין לה שום דמיון עכשיו עם מה שהיתה תחלה, ועי' ריטב"א דה"ה בגר שנתגייר אומרים מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ועי' רשב"א שם, וביבמות דף כ"ג ע"א לכי מגיירה גופא אחרינא היא, והרמ"א באו"ח סי' מ"ו ס"ד כתב ואפילו גר יכול לברך כך, וכתב הט"ז ונראה טעם רמ"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאמרינן פ"ב דיבמות דף כ"ג ע"א לכי מגייר גופא אחרינא הוא ממילא הוה שפיר עכשיו עשיה חדשה כאלו בראו הוא ית' עכשיו מחדש ע"כ, ובגמ' ברכות דף נ"ח ע"א רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל נכרית וכו', אמרי ליה מה טעמא נגדתיה להאי אמר להו דבא על חמרתא וכו', כי הוה נפיק אמר ליה ההוא גברא עביד רחמנא ניסא לשקרי, אמר ליה רשע לאו חמרי איקרו דכתיב אשר בשר חמורים בשרם, ובגמ' ע"ז כ"ב ע"ב חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן, וא"כ גר שנתגייר נעשה בהמתו חביב עליהן ונעשין ברי' חדשה ממש גם לעניני טבע, ועי' תורת משה למרן החת"ס פ' תזריע (ד"ה אשה כי תזריע).

וא"כ אפילו לשיטת האגר"מ דמצד הטבע ליכא גירוי בקרובים, מ"מ אחרי שנתגייר לאו אמו היא, וא"א לומר דהדין לא סילק ענין הטבעי דהרי מפורש דגופא אחרינא הוא ונעשה בריה חדשה ממש גם לעניני הטבע, ומי יוכיח שלא נעשה בריה חדשה גם לזה.

חילוק בין אינו להוט ללהוט אחר העריות

ו] ראיתי קדוש אחד מדבר בס' חסידים (סי' תתשל"ח) שכבר הקשה כעין הנ"ל וז"ל, אין להקשות כיון שעיורו עיני יצה"ר של תאוה כדאמרינן ביומא (ס"ט ע"ב) ובסנהדרין (ס"ד ע"א) אהני דלא ליגרי בקרובתא א"כ למה לא יתייחד עם קרובתו (קידושין פ"א ע"ב), וההיא דע"ז (י"ז ע"א) בנה קטן מבנה גדול איך היה להם יצר, אלא תלוי בראיית עינים, ואינו שולט תחלה באם ואחות ובנקבות של בהמות, כשנהנה המלאך מסיתו עוד מאחר שנהנה כי המלאך מחטיאו על פי רגילתו ע"כ. ומבואר דמה שמצינו במציאות בן בא על אמו, זה ע"י שמסתכל בעריות ונהנה אף שאינו שולט תחלה בקרובים מ"מ המלאך מסיתו עוד ומחטיאו ע"פ רגילתו אף בקרובים.

וכעי"ז מצינו בגמ' יומא (י"ט ע"ב) א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא, א"ל הקב"ה מאי אמר א"ל לפתח חטאת רובץ, ופרש"י יצה"ר מחטיאו בע"כ, ושטן מאי אמר א"ל שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני, ולמ"ד דהשטן הוא היצה"ר א"כ ביו"כ ל"ל רשות ואיך אפשר דאבעול כמה בתולתא בנהרדעא ביו"כ, וע"כ כיון דבכל השנה מחטיאו גם ביוה"כ הוא חוטא מתוך ההרגל ודו"ק.

ועיין ספר בעה"נ להראב"ד ז"ל שלא תמלא תאותך מן ההיתר שמן ההיתר תבא לידי איסור. ועיין רמב"ן עה"ת נצבים (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה, והטעם כי נפש האדם כאשר תבא בלבו קצת תאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד ומתאוה עוד לדברים רעים אשר לא היתה מתאוה להם מתחלה, כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאות לבו לבא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאות.

ובזה אתי שפיר מה שכתבתי לעיל ליישב מאמון שאמרה לו אמו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם, וחלקתי בין ישראל לעמים, והשתא יתבאר בטוב טעם, דהס"ח כתב דאינו שולט תחלה באם ואחות ובנקבות של בהמות רק כשנהנה המלאך מסיתו עוד אפי' לאמו, ואמון כפי הנראה לא הי' להוט בעריות ורק להכעיס עשה כך, ומשו"ה אמרה לו אמו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם, אבל ענה היה גוי ועכו"ם שטופי זימה נינהו וכיון שכן גירר תאוה בעצמו עד שתאב לאמו וא"ש, וכן בלוט שהיה שטוף בזימה כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ג ע"א ומשו"ה נגרר להיות תאב גם לבנותיו ע"ש ודו"ק.

ולפי"ז יש צד נוסף להחמיר על הגר ביחוד אמו ובתו וכ"ש שאר קרובים, דאע"ג דהאידנא כחלינהו לעיניה דיצרא דעבירה ומה"ט מתייחד אדם עם אמו ובתו ואחותו, מ"מ הא בס' חסידים מפורש דזה לא מהני למי שנתן עיניו בעריות, וגר לפני שנתגייר ודאי נתן עיניו בעריות דעכו"ם שטופי זימה נינהו ולשטופי זימה שוב לא מהני הא דנקרינהו לעיניה, וכן נראה מרמב"ן הנ"ל שהמתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאות לבו לבא על הזכר ועל הבהמה, וא"כ עכ"פ האגר"מ לשיטתו דס"ל שלא נשתנה טבע הגר, והדין לא שינה עניניו הטבעיים, ולטעמו שלא נשתנה טבעו א"כ הרי יש לו טבע של גוי, ועכו"ם להוטים אחר העריות, וא"כ אף אם נניח שאין תקיפת היצר לאמו, מ"מ זהו בתחילה שאינו היצר שולט תחילה באלו, אבל הלהוט אחר העריות היצר מסיתו אף לזה כמ"ש בס' חסידים, וכיון שס"ל דלא נשתנה טבעו א"כ אדרבה אצל גר יש סיבה שצריך להתרחק יותר ואפי' מאמו שמא יבא עליה.

דהמע"ה גזר יחוד באחותו הגיורת

ז] וכל זה לענין איסור יחוד באמו ובתו וכ"ש אחותו, אך באחותו יש עוד פנים לאסור, דהמקנה כתב עוד בקידושין שם וז"ל ונראה עוד דהא יחוד פנויה דוד גזר עלייהו במעשה דאמנון ותמר, והתם אחותו הוי, א"כ אפי' אי נימא דאחותו דמי לבתו ואמו כיון שנתגדלו יחד, מ"מ מסתמא דוד גזר עלייהו כיון שהמעשה שהיה באחותו היה, ודוחק לומר כיון דלא היתה באיסור ערוה עליו כיון שהיתה בת יפ"ת גרע טפי, אדרבה כיון שחמור איסורה יש לאסור יותר כדמשמע בסוטה דף ז' ע"א מה נדה שהיא בכרת וכו', אלא ע"כ דאף דדוד גזר עלייהו אהני אנשי כנה"ג דלא תקיף יצריה עכ"ל.

ומבואר מדברי המקנה דאפי' אי נימא דאחותו דמי לבתו ואמו כיון שנתגדלו יחד, מ"מ מסתמא דוד גזר עלייהו כיון שהמעשה שהיה באחותו היה, והנה גם זה כבר כתב המקנה דתמר בת יפת תואר היתה די"א שנתעברה מדוד וילדתה לפני שנתגיירה (כ"כ רש"י סנהדרין דף כ"א ע"א), ולפ"ז מפורש דאחותו הגיורת נאסר ביחוד, ואדרבה המעשה שהיה באחותו הגיורת היה, והן אמת שכל ישראל נאסרו אז ביחוד עם אחותם ולא רק הגרים, וכיון שבאו אנשי כנה"ג וכחלינהו לעיניה והותר היחוד באחותו י"ל שהותר הגזירה לכל, לישראל ולגרים, מ"מ אין ראיה לדבר, די"ל דרק לישראל הותרה ולא לגרים כיון שהמעשה שהיה שגזר עליה דוד באחותו הגיורת היה, ולא התירו ד"ז, ובפרט לפי סברא הנ"ל דאהני אנכה"ג דלא ליגרי בקרובים והגר אין לו קורבא עם אחותו ומאן יימר לן דאהני ליה כלל, ועיין ס' דבר הלכה סי' ז' בהג"ה אות י"ט. ועיין גם רמב"ן עה"ת פ' קדושים (ויקרא כ' י"ז) ואיש אשר יקח את אחותו שהאדם מורגל באחותו ע"ש.

תבנא לדינא

ח] ולהלכה הנה באחותו ודאי צריך עיון אם אפשר להתיר אחרי שדוד גזר על אחותו הגיורת ולא מצינו בפירוש שהותר גם לגרים, אולי לישראל התירו ולא לגרים, ואפי' בישראל אין ההיתר ברור שהרמב"ם והטור והמחבר והרמ"א כולם השמיטו היתר יחוד באחותו עיי"ש בסי' כ"ב סעיף א' בח"מ ובב"ש, ואפילו לגבי אמו ובתו הנה אחרי שנתגייר אין לו קורבה עמהם כלל מה"ת וע"כ א"א להתיר לו מדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך דהאי לאו אמו היא, ואי מטעם דאנשי כנה"ג כחלינהו לעיניה ואהני דלא ליגרי בקרובים, הנה הגר אין לו קורבא עמהם וא"כ מאן יימר דאהני להו לגר, דלקרובים הוא דאהני והנך לאו קרוביו, ולומר דענין טבעי הוא שאינו מתאווה לאמו ולבתו צ"ע, אך אפילו נימא הכי ממ"נ אם נשתנה טבע הגר לגמרי א"כ יתכן שגם בזה נשתנה טבעו, דלקרובים אין תאוה מצד הטבע ואלו אינם קרוביו ונשתנה טבעו, ובפרט שהיצה"ר אינו שייך אל הטבע, ועוד דאי נימא שלא נשתנה טבעו הרי בגוים כיון שלהוטים אחר הזנות לא מהני להו כחילת עינים וכמ"ש בס"ח, וא"כ הגוים אינו מוכרח שמואסים באמם, וכיון דאמרת שנשאר בטבעו הקדום כ"ש שאין להתיר לו היחוד עם אמו ובתו, וא"כ בגר שנתגייר עם אמו צ"ע אי מותר להתייחד עמה, שהגר מוזהר על יחוד דפנויה ככל ישראל, ובפרט כשנשאת והיא אשת איש שהיא אסורה מדאורייתא על בנה משום א"א, או בימי נדתה, ובפרט דאית לן שיטות הראשונים דפסקו כשמואל ולא כרב אסי, ולכן לפענ"ד לכו"ע המחמיר תבא עליו ברכה.

ועי' בא"ע פ' אחרי בפסוק איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, וז"ל איש איש, כל איש ואיש, ובעבור שלא הזכיר מבית ישראל לא נעזוב הגר שיעשה אחת מהתועבות הנזכרות בארצנו שלא יטמא את הארץ עכ"ל, פי' דלהכי כתבה תורה סתם איש איש לרבות את הגר שגם הוא נכלל ואסור בכל התועבות, ולכאורה הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר באמו ושאר הקרובות מה"ת א"כ ליכא אצלו תועבות אלו, ולשון אחת מהתועבות משמע כל אחת, וצ"ל דס"ל להא"ע דרמזה תורה כאן זה שנאסר באמו וכו' מדרבנן, ולפ"ז נרמז הגר באיסור קרוביו מדרבנן בפרשת הקרובים האסורים לישראל מדאורייתא מצד ההרהור והתאוה כמ"ש לעיל בשם הא"ע ושאר ראשונים, וא"כ ה"ה בגר הנרמז בכאן שיש תאוה להם וממילא אסור ביחוד ג"כ ודו"ק. (ולא נעלמה מעיני דיש לפרש דקאי אגר בדור שני שעד עשרה דרי דינם כגרים, מ"מ רמז יש וק"ל).

ולסיומא דמילתא דא אמינא פרפרת כל שהוא בפ' בהעלותך דכתיב (במדבר יא, ד) והאספסף אשר בקרבו וגו' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו, ובספרי הובא ברש"י על עסקי משפחות על עריות הנאסרות להם ע"ש, ועיין שפ"ח שם שהקשו המפרשים דהלא כבר נאסרו בעריות ולמה בכו זה עתה, ולפמ"ש אם נאמר דנאסרו ביחוד אתי שפיר מאד, דאע"פ שכבר נאסרו בעריות, מ"מ עכשיו שנפרדו המשפחות נאסר בנו ביחוד אמו וכיוצא בו ע"כ היו בוכים על עסקי המשפחות, ומשו"ה וישמע את הע"ם דייקא בוכה, דבני ישראל לא הי' להם דין גר שנתגייר ועל כן הותרו ביחוד אם ובת אבל הערב רב שנתגיירו כל המשפחות להם נאסר היחוד ולכן וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ומה מדויק לפ"ז איש פתח אהלו, ולמה בכו פתח האהל דוקא ולא בתוך האהל, ולהנ"ל אתי שפיר שכיון שנאסרו ביחוד היו אסורים ליכנס באהליהם ובכו איש לפתח אהלו, ועיין א"ע שהתחברו המשפחות לבכות. וזה שאמר האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו וגו', שהרי הבכיה היתה בשביל המשפחה שנתגיירו והו"ל כקטן שנולד דמי, ודו"ק.

ובשולי המכתב הנני להעיר דכמו כן יש לחקור בגר שנתגייר לבדו ואמו ואחותו לא נתגיירו אם יש אצל הגר איסור יחוד מדין נשג"א שגזרו על בנות עכו"ם, או דנימא שתלוי בקירוב הדעת וסוף סוף אמו היא והמציאות לא נשתנה, וכיון דמטבע האדם אין מתאוה להם אינו אסור לסברת מעכ"ג שליט"א, אלא שבזה יש צד נוסף להחמיר עליו שמא יחזור על ידן לסורו.