: ספר משנה הלכות חלק יב סימן שא

הקודם הבא

לצאת ברחוב עם בתולה לבדקה ורוצה לנשאה

לכבוד ידידי היקר וכו` הי"ו

אחדשה"ט.

בדבר השאלה מה חסרון יש בהולך עם בתולה ומדבר עמה לדעת אם היא ראויה לו לנשאה וכוונתו לצאת אתה לשם נישואין, והרי אמרו קידושין (מ"ב ע"א) וש"ע א"ע סי` כ"א דמותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה.

ולפענ"ד הנה כבר כתבתי מזה הרבה בכמה מקומות וחברתי לזה קונטרס מיוחד עיין קונטרס פרק האיש מקדש מה שהארכתי בזה, ובמשנה הלכות (ח"ד סי` קס"ו וח"ה סי` קכ"ז רכ"ה וח"ו סי` רכ"ג-רכ"ה ורמ"ה) ובכמה מקומות. והבאתי שם דמה שאמרו אסור לקדש אשה עד שיראנה היינו יראנה בראייה בעלמא קני ואם לא ימצא בה דבר מגונה תיכף הדרא ליה איסור הסתכלות בה אבל אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו משענת קנה רצוץ ולצאת בשוק ולדבר דברים של חבה המביא לידי הרהורים וקירוב הדעת וח"ו עוד יותר כאחד הרקים והפרוצים לא שמענו ומי יגדור גדר שפרצו הפריצים ובאו בה בני תורה ח"ו והחזיקו בו.

ועיין מש"כ הרמב"ם פכ"א מה"א הי"ג וכן אמרו חכמים שכל אשה חצופה שהיא תובעת תשמיש המטה בפה או המפתה אשה לשם נישואין כל אלו הבנים הילודים מהם הם המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותן ע"כ ע"ש, והנה הכניס רבינו הגדול שהמפתה אשה לשם נישואין הו"ל בנים מורדים ופושעים והכוונה לכאורה המפתה אשה לשם נישואין כלומר מפתה ובא עליה לשם נישואין בהיתר דאל"כ הרי היא בלאו עליה לדעת הרמב"ם ז"ל ולכאורה מה חסרון וצ"ל כיון שלא היתה מרוצה בלי זה חסרון הוא לפתותם. ואף אם נאמר בכוונת הרמב"ם דמיירי באשה שבסתם לא היתה מרוצה לו והוא מפתה אותה עד שמסכמת להנשא לו וע"ז כתב רבינו הרמב"ם שהבנים מהם הם בכלל תשע מדות ובכלל המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותם ועיין רמב"ם הל` סוטה קטנה שזינתה לרצונה ועיין השגות הראב"ד א"א פתוי קטנה אונס הוא ועיין ישוע"י מה שתי` בין רצון שלה לרצון ע"י פתוי.

וכבר הארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו, דכל פתוי לנשים שלא לרצונם לשם אישות אפילו קודם הנישואין לאו מדרך אנשים הכשרים הוא, ובתורה כתיב נקרא לנערה ונשאלה את פיה ולא שנפתה אותה אלא בשאלת פיה ואומרת הן בלא פיתוי אלא ברצון שלה. ועיין תוס` ר` פ` האיש מקדש שלא להשיא בתו קטנה ד"ה אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה איכא למיחש.

ומה נמתקו בזה דברי רבינו הרד"ק עה"ת ותקח הצעיף ותתכס פי` כיון שראתה אותו השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה פניה ואח"כ עמדה. בספור הזה למדה תורה דרך ארץ צניעות שראוי לאשה לבייש מארוסתה ושלא תתראה אליו עד שתנשא לו עכ"ל, הרי לך דברי אחד הראשונים שזה מדרכי התורה ומדרכי הצניעות שלא להתראות אל החתן וממילא ההיפוך הוא היפוך, ובשכם כתיב וידבר על לב הנערה ועיין רש"י דברים המתיישבים על לבה אבל בבני ישראל ובפרט בני תורה זרע קודש כי כסתה פניה המדה.

ואגב כדאי לציין דבגמ` אמרו אסור לו לאדם לקדש אשה עד שיראנה וכו` ואמנם בש"ע א"ע סי` כ"א כתב המחבר מותר להסתכל בפנויה לבדקה וכו` הנה כתב לבדקה ולא כתב אסור לקדש אשה או עכ"פ מצוה להסתכל בפנויה ולא כתב אלא מותר וגם זה רק לבדקה אם אין בה מום ואח"כ שראה ובדקה שוב אסור להסתכל בה כיון שכבר ראה ומום אין בה וגם זה אם אינו עושה כן ליכא איסור וכמו שכתבו ז"ל באברהם אבינו שלא הסתכל בשרה מעולם ומינה אמרו עפרא לפומי דאיוב וי"ל ודו"ק. ובגמ` נדה י"ג ע"ב אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי ולימא אסור ומשני דקמגרי יצה"ר אנפשיה ורב אמי נקרא עבריין א"ד אמר רב אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ועיין א"ע סי` כ"ג ס"ב וס"ג והכא כל הני אית בהו ח"ו והגם שהכוונה תלוי במחשבת הלב, ועיין תוס` ע"ז כ"ט ד"ה המסתפר ובוחן לבות הוא יודע עם כוונתו לרפואה או לראות בראי ע"ש ועיין שבת נ` ע"ב תוס` ד"ה בשביל והכ"נ בוחן לבות הוא יודע כוונתם ביוצאי חפזון השם ירחם והבן.

דושה"ט בלב ונפש,

מנשה הקטן