: ספר משנה הלכות חלק ו סימן א



הבא 

בענין מצוות לאו לה"נ במצות ציצית

ב"ה אור ליום שנכפל בו כי טוב לסדר ובני ישראל יוצאים ביד רמה התשכ"ד.

בני ציון המסולאים בפז, לא אניס ליה כל רז, ה"ה כבוד ידי"נ הרב הגאון המפורסם כהדרג"ת מוה"ר בן ציון לכטמן (שליט"א) זצ"ל רב וראב"ד בירת לבנון כעת ירושלים עיה"ק ת"ו, מחבר ספר בני ציון ו"ח.

אחדשה"ג יקרת ספרו הגיעני לנכון וכו` ולאות אשר עיינתי בדבריו היקרים.

בשלהי החיבור בענין מצללה"נ ס"ט הביא בשם תיבת גמא פ` בחקותי שנסתפק במודר הנאה מחבירו אם מותר לו ליקח טלית של מצוה ולברך עליו די"ל מללה"נ אמרינן רק במצוות שחוב עליו לעשות והם גזרת מלך משא"כ ציצית אינו חובת גברא לא ילבוש ולא יברך גם כי נהנה בלבישת ועיטוף הטלית ולא שייך בזה לאו לה"נ ע"כ. וכ"ג הביא דברי הרמב"ם בסה"מ מצ` ק"ט והכ"מ דגם במצות ציצית אמרינן מללה"נ ואפילו אינם חובת גברא וסיים אמנם עיקר דינו אמת מפני שנהנה בלבישת הטלית ולא דמי` למה שכתב הכ"מ ע"כ בקיצור הדברים. וכתב שם בסמוך בד"ה והעיקר נראה דמצות ציצית א"א לעולם לקיים אם אין בו הנאת לבישה וכל שאין נהנה ממנו אינו חייב בציצית והאריך בזה כפי יד ה` הטובה עליו.

ויש להעיר על זה דהן אמת שכן כתב הב"י או"ח סי` יו"ד לפי תי` הראשון שאינו חייב בציצית אלא כסות הבא להגן על האדם מפני קור וחום ולא אם לבשו מפני הכבוד אבל בתי` הב` תי` שאם היינו מחייבים אותם בציצית היו נפסקין בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים א"ל דלא חייבה תורה דכל דרכיה דרכי נועם ע"כ ובד"מ שם השיג על הב"י ז"ל אתי` הראשון דא"כ טליתות שלנו שלובשים רק לשם מצוה אין בו מצות ציצית כלל ומברכינן ברכה לבטלה ע"ש שהאריך ומשמע דפשיטא ליה דאפילו טליתות שלובשין ואין בהם הנאה כלל אלא לשם מצות ציצית חייבים בציצית ומברכין עליהם אבל א"כ לפ"ז שפיר יש לומר נמי דמודר הנאה מחבירו מותר לו ליקח טלית של מצוה משום דאמרינן מללה"נ אי אמרינן כן גם במצוה שאינה חובת גברא, ובפרט כי ידוע דהטליתות שלנו רק לשם מצוה לבשינן, ועיין תוס` ערכין דף ב` ע"ב ד"ה הכל חייבין בציצית אבל בזמן הזה וכו`, ואפילו אי נימא דבימות הגשמים אית ליה הנאה ג"כ דמתחמם בו אבל עכ"פ בימות החמה שאינו נהנה כלל ואדרבה החימום רעה הוא לו יהא מותר ליקח ואין להקשות מנ"ל לחלק בין ימות החמה וגשמים דהרי משנה מפורשת הוא לחלק כן בהנודר ממעיין טובל בימות הגשמים ולא בימות החמה מפני שבזה נהנה ובזה לא נהנה, ועיין רשב"א נדרים דאפילו בהנאת הגוף ומה שהקשה עליו באבנ"מ ושאר אחרונים ומה שתירצו בו מהא דמעיין וגם אני בעניי הארכתי בזה בחדושי במקום אחר.

והנה בקושית ברית אברהם שהקשה דאי אמרינן מללה"נ אפילו בכה"ג א"כ למ"ל קרא להתיר כלאים בציצית הא כיון דמצות ללה"נ ממילא מותר בהם, ראיתי למרן הח"ס יו"ד סי` ס"ט שהקשה ג"כ כעין קושית בר"א הנ"ל דנימא בכלאים בציצית לאו משום עשה דוחה ל"ת אלא משום מללה"נ ופסיק רישא ליכא בכלאים לפמ"ש הר"ן פג"ה בסוגיא דריחא מילתא דבאי` הנאה לא שייך פסיק רישא ומייתי ראיה מלובש כלאים להעביר המכס, ותי` דז"א דעיקר מצות ציצית בטלית אשר תכסה בה מפני החמה והצינה ועוד א"א בלובש מלבוש כל היום שלא יכוון להנאתו אבל בגדי כהונה שאינו לובש רק ברגע עבודה כמ"ש רמב"ם הרי אינו אלא משום מצוה והוה כמו לא אפשר ולא קמכוון דהר"ן הנ"ל ע"ש.

וקצת יש לעיין מגמ` ערכין דף ג` ע"ב ד"ה הכל חייבין בציצית דמשמע דאישתרי לגבייהו כלאים ולא משום מללה"נ ודעת ר"ת דאפילו שלא בעידנא לובש עיין תוס` מנחות דף מ` ע"ב וחולין ק"י ד"ה טלית. ועכ"פ לשון אישתרי משמע הותר ולא משום מללה"נ כמובן וצ"ע.

ולפום ריהטא נראה ראי` לכ"ת מדברי הח"ס הנ"ל שפי` ג"כ בתי` הראשון שעיקר מצות ציצית בטלית אשר תכסה בה מפני החמה והצינה אבל כד דייקינן אדרבה מדברי הח"ס ראיה ברורה לדברינו דהנה נראה מדבריו ז"ל דדוקא בטלית שלובשו לכל היום א"א שלא יכוין להנאה אבל אם לובש רק לשעת עבודה אינו אלא לשם מצוה והוי כמו לא אפשר ולא קמכוון דמותר ופסיק רישא ליכא באיסורי הנאה כהאי גוונא וגם בתירוץ הראשון שכתב דעיקר מצות ציצית בטלית מפני החמה והצינה אבל לא כתב דבאופן אחר א"א לקיים המצוה אלא דס"ל דזה הוא עיקר הלבישה וקצת צ"ע דלא הרגיש ז"ל בדברי הד"מ והב"י שהבאתי לעיל בסמוך, עכ"פ כתב הח"ס ז"ל מפורש דכל שאינו לובש אלא לשעת המצוה ומשום מצוה ולאחר המצוה פושט מיד אפילו נימא בסתם לובש ציצית איכא הנאה בלובש כל היום מ"מ לשם מצוה מותר, אבל לפ"ז בלוקח טלית של חבירו למצוה ולצאת בו מצות ציצית אי נימא דגם כה"ג אמרינן מללה"נ ודאי דמותר לברך עליו ופ"ר לא שייך כאן כהר"ן וכ"ש הוא מבגדי כהונה דעכ"פ פושטים בגדיהם ולובשים בגדי כהונה על בשרם דוקא משום דלא יהיה חציצה וא"כ באמת מתהנים קצת מהמלבושים בשעת עבודה ועכ"פ בימות הגשמים ואפ"ה מותר משום שאין כאן כוונת הנאת חמה וצינה רק מצותו ולאו ליה"נ כ"ש במי שהוא מלובש במלבושיו ונוטל טליתו של חבירו ממש רק לשם מצוה ואינו נהנה ממנו כלל שמותר ואינו צריך אפילו להיתר הר"ן ז"ל משום דהוה פ"ר באסה"נ דהכא לא הוי פ"ר ג"כ.

ולכאורה דברי הב"י ז"ל מוכרחים ודברי רבינו הרמ"א צ"ע דהתוס` נדה ס"א ע"ב ד"ה אבל הקשו דהאיך עושין תכריכין למת מכלאים הא הוי לועג לרש ופירשב"ם משום דאין המת נהנה בו ולא דמי לציצית והקשו התוס` דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ומוכרי כסות דפטורים מכלאים פטורים נמי מציצית ותי` ר"ת באופן אחר ע"ש וכן הקשה הרא"ש ז"ל ארשב"ם הנ"ל מבואר מדבריהם ז"ל דמלבושים שאין בהם הנאת לבישה לא קרינן בהו כסותך אשר תכסה בה ופטור מן הציצית וכדעת הב"י ודברי הרמ"א צע"ג.

ולחומר הנושא י"ל דדא הוא מחלוקת הראשונים הרשב"ם ס"ל כרמ"א ז"ל והתוס` והרא"ש דפליגי ארשב"ם ס"ל כב"י.

והא קושיא שהקשה מרן הרמ"א ז"ל קושיא אלימתא היא ומיהו בל"ח תי` כיון דאנחנו עושין דוקא לשם מצות ציצית הטליתים כה"ג חייב בציצית ולולי דבריהם הקדושים הי` נלפענ"ד דאף כי אמת הדבר דרוב טליתות שלנו שאנו לובשים בשעת התפילה אינן להגן רק לובשין אותן כדי לצאת בהן ידי ציצית מ"מ פשוט דבימי הקור נהנין מהם מפני הצנה וכיון דנהנין בהם עכ"פ בימות החורף מפני הקור כבר נתחייבו בציצית ושפיר מברכינן עלייהו גם בימות הקיץ משא"כ באותה גלימא דאין לובשין אלא מפני הכבוד שוב ראיתי דדא שיבוש הוא שהרי הב"י כתב באותה גלימא דאף שלפעמים נהנה מחומה כיון שתחילת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשוב כסות ופטור וא"כ הכ"נ תחילת עשייתו אינו עשוי להתחמם בו והדרא קושית הרמ"א האיך אנחנו מברכין על הציצית וגדולה מזו תקשה כיון דפטור מן הציצית א"כ האיך יוצאין בו בשבת הא הוי משא ולפמ"ש הל"ח אתי שפיר.

עוד נ"ל לישב קושית הרמ"א לפי דעת הר"ן יומא דף ע"ח דהני מיני שאין בהן איסור נעילת הסנדל אין בהם משום איסור הוצאה ביו"כ לפי שהמנעל אסור ביוה"כ ודרכן של בנ"א לצאת באותן המינים לא הוי כמשאוי רק דרך לבישה להאי יומא ע"ש מבואר דכל שדרכן של בנ"א ללבוש מאיזה טעם שיהי` נעשה דרך מלבוש כה"ג וא"כ בטליתות שלנו כיון שדרכן של כל העולם ללבוש טלית של מצוה נעשה זה מלבוש גמור להתחייב בציצית ושפיר מברך כנלפענ"ד.

איברא דהתוס` חולין דף ק"י ע"ב ד"ה טלית כתבו בשם ר"ת דכלאים בציצית אישתרי לגמרי וכל טלית דאישתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל עניינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים והר"א ממי"ץ הקשה לו מערכין דף ג` דכהנים בשעת עבודה אישתרי להו כלאים ושלא בשעת עבודה לא אישתרי ולא אמרינן אישתרי בכל ענין ור"ת תירץ דהכ"נ אמרינן אישתרי עוד כתבו וז"ל ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה שעיקר לבישתן לצורך עבודה נראה כוונתם בזה מפורש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתו לצורך עצמו והנאתו וא"כ ליכא למימר כה"ג מצות ללה"נ שהרי עיקר לבישת טלית הוא לצורך הנאתו ולא לצורך מצוה אבל עיקר לבישת בגדי כהונה עיקרן הוא לצורך עבודה ולא לצורך הנאתו ובכה"ג אמרינן מצללה"נ ואסור לאחר עשיית המצוה. ופלא על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בדברי התוס` הנ"ל דבכלאים בציצית לא אמרינן מצות ללה"נ אלא הוא היתר גמור.

[ולכאורה צ"ע דאי נימא דהוא היתר א"כ היאך יליף מינה ביבמות דף י` לכל התורה דעשה דול"ת כיון דהכא אישתרי ואי נימא דה"נ בכה"ת א"כ אמאי גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ביבמות דף כ` וי"ל ועיין רמב"ן יבמות דף י` שכבר הקשה כן וצ"ע ועיין ר"ן גאון שבת קל"ג].

ובעיקר חקירת התיבת גמא אי אמרינן מללה"נ אפילו במצות ציצית וכדומה שאינן חובת גברא ראיתי לכ"ק מרן זקיני בבית שערים או"ח סי` ח` דפשיטא ליה דלא אמרינן כה"ג מללה"נ ובזה מישב קושית הבית אברהם הנ"ל אבל כ"ת תמה על הת"ג מכ"מ פ"א מה` ציצית הי"א שכתב דמ"ש הרמב"ם דאין עושין הציצית משל עיר הנדחת אין הטעם משום שאסור בהנאה דהא מללה"נ אלא משום דמיכתת שיעוריה ומפורש עכ"פ דגם בציצית אמרינן מללה"נ, וקצת רציתי לחלק דהתם לכ"ע עכ"פ ליכא שום הנאה גופנית בציצית עם המצוה ורק המצוה לבדה וכה"ג אמרינן מללה"נ אפילו במצות ציצית שאינה חובת הגוף אבל בטלית שיש בו הנאה ללובש לא אמרינן מצללה"נ וזה הי` אפשר להעמיס בת"ג אבל בשיטת כק"ז קשה לומר כן למעיין שם וצ"ע.

והנה כ"ת תמה עוד בדברי הר"ן דס"ל פ"ר מותר בהנאות אף כשנהנה בדרך הנאה כההיא דיושב בצל של אשרה (ע"ז מ"ח) דמותר משום דאפשר ולא קמכוין וכן מוכרי כסות ותמה מהזאה וטבילה במעין אמאי בימות החמה אסור הא כיון דמללה"נ והנאת רחיצה הוה פ"ר דלא ניחא ליה ועוד הקשה מר"ן נדרים ל"ט דאפילו עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא וכיון שנכנס לביתו לשם מצוה הו"ל פ"ר דלא מתכוין ולאו הנאה הוא ע"ש אבל לכאורה יש לחלק בין דבר העומד ועשוי לכך דאסור אפילו פ"ר דלא ניחא ליה וכן נראה דעת הר"ן נדרים ט"ו ע"ב דכל שעשוי לכך כגון מעין להקר או הנאת בעילה או בגד ללבוש שייך שפיר פ"ר גם באיה"נ ע"ש ועיין ח"ס הנ"ל וצ"ע.

ונחזור לקושית ברית אברהם הנ"ל וראיתי עוד שכתב מרן זקיני בי"ש הנ"ל סברא דאפילו להסוברים דמתהני בהדי מצוה שרי היינו אם מתהני ממצוה גופא כמו בתשמיש וטבילה במעין בימות החמה אבל בציצית הוא נהנה מן הבגד וזה אינו המצוה והמצוה היא הציצית ומהם אין לו הנאת לבישה א"כ ל"ש בזה מללה"נ ועיין כעין סברא זו בתש` שתי הלחם לענין עדל"ת ותבין ע"כ.

ולולי דמסתפינא מרבותי הו"א דבר חדש בישוב קושית ברית אברהם לפמ"ש תוס` כתובות דף מ` ד"ה כגון דאיך הותר כלאים בציצית הא אפשר לקיים שניהם שילבש טלית של צמר ואנן קיי"ל היכי דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת ותי` דזה לא מקרי אפשר לקיים שניהם, ובש"מ שם מבואר דהתורה לא אסרה ללבוש טלית של פשתים והיכא שיש לו טלית של פשתן א"א לקיים ציצית בלא כלאים ע"ש ביאור הדברים דלא אסרה תורה ללבוש טלית בלא ציצית רק כשלובש טלית בת ד` כנפות חייבה התורה לעשות בו ציצית ע"ש. וכ"כ המרדכי הביאו המג"א או"ח סי` י"ג סק"ח דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית ואם לבשו עובר בכל שעה בעשה דהטל בו ציצית כשלובשו, ותדע דאטו במזוזה ומעקה אסור ליכנס לבית שאין בו מזוזה ומעקה אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא ע"ש ועיין ב"י או"ח הנ"ל.

ועיין רש"י מנחות דף מ` ע"א לפי שאין בקיאין ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצי רבנן לעקור דבר מה"ת ולמיפטריה מציצית משום גזירה הא אותיבנא ומשני דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ולא תעשה וכו` אין זה עוקר דבר מה"ת ולכאורה אכתי קום ועשה הוא שהרי הוא לובש הלבוש עליו ולהנ"ל אתי שפיר דהחיוב בא רק אחר שלבש והוא בשב ואל תעשה וק"ל.

ומעתה אומר אני סברא ישרה דע"כ הצריכה התורה להתיר כלאים בציצית אפילו נימא בציצית מללה"נ דמאחר דהתורה צותה לעשות ציצית על ארבע כנפות כסותו ולא נתחייב לעשות הציצית על הבגד מקודם שלבשו אלא משלבש הטלית נתחייב בציצית וכמו במזוזה ומעקה שאין בו איסור ליכנס מקודם אלא שאחר שנכנס בעמוד ועשה קאי הכ"נ בציצית וא"כ לאחר שלבש טלית של פשתן ונתחייב להטיל עליו ציצית ומיד שקשר בו ציצית אחת הבגד נעשה כלאים דצמר ופשתים ומצוה לא הוי עד שיקשר כל הד` ציצית דאנן קיי"ל ארבעתם מצוה אחת ומעכבין זה את זה וכל זמן שאין על הטלית הארבע ציצית אינה מצוייצת כהלכתה כמבואר במנחות כ"ח וטוש"ע או"ח סי` י"ג וא"כ מיד שקשר בו ציצית אחת נעשה כלאים ועבר על לא תלבש שעטנז אבל המצוה לא קיים דנימא ביה מללה"נ דהמצוה לא קיים עד שקשר כל הד` ציצית וא"כ ע"כ הצריכה התורה להתיר כלאים בציצית כה"ג עד שיקשור. ואין לומר שיפשיט הטלית ויקשור עליו הציצית ואח"כ ילבוש דאז כבר לא עבר משום מללה"נ דהתורה לא צותה לקשור ציצית על הטלית אלא החיוב על האדם בזמן שלבש טלית לקשור עליו ציצית דומיא דבית דאינו מחויב לצאת מן הבית ולעשות מזוזה או מעקה, ולקשור ארבעתם ביחד נמי א"א חדא דהרי קיי"ל א"א לצמצם, ועוד דבאמת הוא דבר שאינו במציאות לקשור ד` ציצית בבת אחת ממש אבל כיון שא"א אלא שיעבור באיסור כלאים לקשור הציצית בא הכתוב מפורש להתיר אבל אהכ"נ לאחר שקשר כל הד` ציצית או בגד שקשר בו מקודם שפיר יש להתירו משום מללה"נ ומיושבת קושית בית אברהם.

אלא דיש לעיין קצת אי בקושר קשר נעשה הבגד בשביל זה כלאים, והרמב"ם פ"י מכלאים ה"ב כתב כיון שנתחבר צמר ופשתים צד חיבור בעולם ה"ז כלאים מה"ת כיצד וכו` ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית הם רק קשורים בלבד ע"כ ולפי הבנת הכ"מ והב"י סי` ש` ביו"ד סובר הרמב"ם ז"ל דשוע או תפר או קשר כל אחד לעצמו אסור מה"ת ורק טויה לחוד אינו אסור אלא אם ארג ג"כ נמצא דס"ל לפשיטות דקשירה בעלמא אסור מה"ת, אבל ראיתי להרא"צ שהקשה לפמ"ש הרמב"ם פ"א מציצית ה"ו ויהיה אחד מח` חוטין חוט תכלת והז` לבנים ובכ"מ הביא מה שהשיב לחכמי לוניל שיש לטוות חוט א` מקצת תכלת ומקצת לבן וכו` א"כ היה בציצית הטוי של כלאים ולפ"ז מנ"ל לרמב"ם דקשירה לחוד אסור דילמא כמו דטויה לחוד אינו אסור כך קשירה לחוד אינו אסור והא דאיצטריך קרא למישרי כלאים בציצית היינו משום שהיה טויה וקשירה ולפ"ז אזדה לן הראיה דבקשירה לחוד נעשה כלאים דדילמא באמת בקשירה לחוד לא נעשה כלאים, אמנם דבר זה שבוש הוא שהרי אפילו נימא דבעי טויה וקשירה הרי בשעת קשירה ע"כ כבר איכא טויה ג"כ ממילא הוי קשירה וטויה דהוי כלאים לד"ה.

איברא דבעיקר הקושיא על הרמב"ם ראיתי לכק"ז בבי"ש יו"ד סי` שפ"א שתי` לפי מה דאמרינן מנחות ל"ט דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן בשל צמר והכ"מ פ"ג מציצית ה"ה ו` כתב דהא דאוסר הרמב"ם לעשות חוטי צמר בטלית של פשתן היינו בעושה רק לבן לבד כיון דאפשר לקיים שתיהן כדר"ל לא אתי עשה ודחי ל"ת אבל בעושה תכלת כיון דמכל מקום הוא שעטנז שרי לעשות גם הלבן של צמר מבואר דציצית של צמר כשרים בשל פשתן אלא דאסור משום כלאים אבל אם היה אפשר לעשות ציצית של צמר באופן שלא יהיה כלאים בפשתן שרי לעשות של צמר ומעתה אם אפשר לעשות תכלת בטלית של פשתים שלא יהיה כלאים ודאי אסור לעשות של כלאים ולפ"ז אי נימא דבקשירה לחוד ליכא משום כלאים איך שרי רחמנא כלאים בציצית הא יכול לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן של צמר ולא יהי` הטויה כלאים וקשירה לחוד אינו אסור ויכול לקיים המצוה בלי כלאים א"ו דקשירה לחוד אוסר ובכה"ג שרי רחמנא ע"ש מה שהאריך ודחה בזה דברי הח"ס או"ח ע"ש אריכות גדולה מזה.

ופה שבתה קולמוסי אף שנשאר עליה עוד הרבה דיו אבל כבר הארכתי יותר משהפנאי מסכים ורק שאהבה מקלקלת השורה ודוחקת הבשר דברי ידידו הנאמן אוהבו ומוקירו בלתי מכירו והנני חוזר מעין הפתיחה בברכה והצלחה על ספרו דין ויוסיף ה` ככה אלף פעמים דברים היוצאים מלב ונפש.

מנשה הקטן

הבא 

מצוה יומית <> Daily Mitzvah      כתבו אלינו <> Contact Us      שאלות שכיחות <> FAQ  
Disclaimer & CopyrightIn conjunction with
   Another site by e-Notations